דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי
Skip Navigation Linksפקולטה לרפואה > עברית > דף הבית > תא הבוגרים > כתבות > גימנסיה – הרצליה תל –אביב 1948-1952 מחזור מ'
חדשות
12/02/2019
גימנסיה – הרצליה תל –אביב 1948-1952 מחזור מ'
לא לא    

פרופסור יוסף שנקר

מתוך ספרו "רופא נשים" 

תמונת מחזור

 
בוחרים תיכון
‏בחודש יוני של אותה שנה גורלית בחיי עם ישראל, 1948, סיימתי את לימודי בבית-הספר ‏היסודי 'תל נורדאו'. אז עוד לא שיערתי כי שנה זו תהיה גורלית פי כמה לגבי, בשל מותו בטרם עת של אבי, באוקטובר, אותה שנה.
במהלך הקיץ ‏החם, תרתי משמע, של 1948 ‏היו שתי 'הפוגות' בקרבות בין צה"ל לצבאות ערב ‏והצבא העברי הצעיר, שאך זה נולד, הצליח לכבוש את הערים הערביות רמלה ולוד, ‏במרכז הארץ, כמו גם את נצרת וכל הרצועה מעכו ועד ראש הנקרה ובהמשך, ‏בשורת מבצעים מרשימה, נפרצה הדרך לנגב הנצור, נכבשה באר שבע והורחב ‏הפרוזדור לירושלים. באותו קיץ עצמו הגיעו גם תוצאות הבחינות ‏הפסיכוטכניות, בהן עמדתי בהצלחה, דבר שפתח בפני את הדרך ללימודים עיוניים ‏בבית-הספר התיכון, ולמעשה פתח בפני את העתיד האקדמי. באותן שנים רק כ- 30% ‏עד 40% ‏מתלמידי ישראל, בוגרי בתי-הספר היסודיים, עמדו בהצלחה בבחינות ‏הללו והמשיכו בלימודים עיוניים. האחרים פנו לבתי-ספר מקצועיים או שיצאו לשוק העבודה.
‏הצלחתי בבחינות דרבנה את הוריי לבחור עבורי את התיכון הטוב ביותר ‏באותה עת, כזה שיכין אותי כראוי להמשך הלימודים האקדמיים באוניברסיטה. ‏אמנם המבחר היה מוגבל, אך ההחלטה לא הייתה פשוטה כלל. בפני הוריי עמדו ארבע אופציות: גימנסיה 'שלווה', 'תיכון ‏חדש', תיכון 'גאולה' וגימנסיה 'הרצליה'. אישית רציתי ללמוד בגימנסיה 'שלווה' ‏שברחוב לסל, מהסיבה הפשוטה שרבים מבני כיתתי ומשכונת מגורי הלכו ללמוד ‏בתיכון זה, שהשתייך לזרם 'העובדים' ובעיקר בשל העובדה שהוא היה קרוב ‏מאוד למקום מגורי. אלא שהורי חשבו אחרת. הם עשו בירור מעמיק והגיעו ‏למסקנה שרמת הלימודים ב'שלווה' אינה מן הגבוהות וכי החינוך במוסד זה מכוון ‏את תלמידיו להשתלבות עתידית בקיבוץ - שתי סיבות טובות דיין, עבור הוריי לפסול את האופציה הזו. גם 'תיכון חדש' שהיה ‏ברחוב הירקון והוקם על-ידי שבעה מחנכים ידועים, בהם ד"ר אברהם אפרת, אהרון פרלמן וטוני ‏הלר - היה די קרוב לביתנו. המטרה החינוכית המוצהרת במוסד זה הייתה להקנות‏ ‏לתלמידים את ערכי הציונות הסוציאליסטית, ההגשמה האישית והערכים ‏ההומניסטיים של התרבות הכללית היהודית. המקום היה ידוע בשל מערכת ‏היחסים הלא- פורמאלית ששררה בין המורים לתלמידים. הוא עודד דיונים בנושאים ‏אקטואליים ואידיאולוגיים וטיפח את יכולת ההבנה ואת כושר השיפוט וההחלטה ‏של התלמידים. הרוח הזאת מאוד דיברה ללבי והוריי כמעט רשמו אותי ‏לתיכון חדש, דבר שלו אכן היה מתרחש היה, אולי, מאפשר לי לפגוש כבר בשנות ‏התיכון שלי את אשתי לעתיד, רינה- קיטי, הצעירה ממני בשנתיים. אלא שבסופו של ‏דבר גם הגישה הסוציאליסטית הזו לא הייתה לרוחם של הוריי. אופציית בית-הספר ‏למסחר 'גאולה', ששכן ברחוב גאולה, כקילומטר וחצי מביתנו, נפסלה אף היא בשל הדגש שהושם בו על הכשרת תלמידיו לעבודה ‏מקצועית-פקידותית, כשהלימודים העיוניים הכלליים היו רק מטרה משנית. כך נותרנו עם האופציה ‏הרביעית, הפחות טובה מבחינתי בשל ריחוקה הרב מביתי: 'גימנסיה הרצליה' ‏ששכנה ברחוב אחד העם. גימנסיה זו, שנקראה בעת הקמתה, 'בית-הספר ‏הגימנסיאלי', נוסדה ביפו בשנת 1905 ‏בידי ד"ר יהודה לייב מטמון- כהן ואשתו, פניה-פאני, והייתה לגימנסיה העברית הראשונה בעולם. הסיבה ‏להקמתה הייתה הצורך לתת מענה ליהודים המבקשים ‏לרכוש השכלה, שאפשרות זו נשללה מהם באירופה בשל ה'נומרוס קלאוזוס'- ‏הגבלת מספר היהודים במוסדות החינוך. לצידם של בני הזוג עמדו שני מורים ‏חשובים לעתיד לבוא: ד"ר חיים בוגר -בוגרשוב ובן-ציון- ברנרד מוסינזון.
‏בערב סוכות 1905 ‏ראו באי בית-הכנסת ביפו מודעה, כתובה בכתב יד מרהיב ‏ביופיו, ובה נאמר כי נפתח 'בית-הספר הגימנסיאלי' לילדים ולילדות, וכי כל ‏המעוניין להעניק לילדיו חינוך הוגן, כללי, עברי - מוזמן לשלוח אותם לבית-ספר ‏זה. ‏המקום החל לפעול בדירת שלושה חדרים קטנה, בסמטה צדדית צרה מאחורי ‏ה- 'סראייה'- בית הממשל הטורקי, המוכר כ- 'כיכר-השעון' של יפו, היום.
‏מול מצדדי ותומכי רעיון הקמת הגימנסיה קמו, כצפוי, מתנגדים נחרצים: אנשי ‏הישוב החרדי הישן, שהזהירו מפני החינוך החילוני כמו גם מפני לימוד מעורב של ‏בנים ובנות בצוותא. כבר בתום שנת הלמודים הראשונה הפך המוסד הפרטי החדש ‏למוסד ציבורי והוקמה 'אגודת הגימנסיה העברית ביפו'. בשנת 1909 ‏הונחה אבן הפינה לבנין 'גימנסיה הרצליה' ברחוב ‏אחד-העם בתל אביב, שהוקם על מגרשי 'אחוזת- ‏בית'. הבניין הגדול והמיוחד תוכנן ונבנה כמצודה, נצבע בצבע תכלת, עוטר בקשתות ‏ובזוויות חדות והכיל שלושה אגפים שהקיפו חצר סגורה גדולה.‏ במקום הזה, שמקימיו-מייסדיו רצו שילמדו בו ביחד בנים ובנות, בשפה העברית, ‏את כל מקצועות הלימוד, תוך הקניית ערכי אהבת הארץ ומורשת ישראל, התחלתי בראשון בספטמבר 1948 ‏את לימודי התיכוניים.
‏ל- 'גימנסיה הרצלייה' אי אפשר היה להתקבל אך ורק על סמך ציוני הגמר של כיתה ח' ‏ותוצאות המבחנים הפסיכוטכניים. היה צורך בראיון אישי ובמבחן כניסה אצל ד"ר יצחק אשכנזי וד"ר ברוך בן יהודה שהיו מורים למקצועות הריאליים. זה אולי היה ‏המזל שלי, כי שלטתי היטב במתמטיקה, ולאחר שעמדתי בהצלחה במבחן אישר ד"ר אשכנזי שהתקבלתי ללימודים וכי אני נמנה עם תלמידי הגימנסיה, תוך שהוא ‏מביע תקווה שאהיה גם בין הבוגרים, אלה שיסיימו בהצלחה את חוק לימודיהם ‏במקום.
שובצתי בכיתה ט' 5‏ המחנכת הייתה גב' ורדה מוסינזון שגם לימדה אותנו אנגלית. ובסופו של דבר אכן סיימתי בהצלחה את לימודי שם, ‏במחזור מ', ועד היום אני גאה בעובדה שאני בוגר של גימנסיה שחינכה אלפי ‏תלמידים ואשר בוגריה הינם עדות נאמנה להגשמת המטרות אותן הציבו לנגד עיניהם המייסדים והבונים. מאות מתלמידי הגימנסיה חירפו נפשם על הגנת ‏המולדת עוד בטרם הקמת המדינה. רבים מבוגריה השתלבו בהנהגת הישוב ‏והמדינה, במוסדות המדע והמשפט, במערכת הביטחון ובתעשייה.
‏מרגע שאבי נפטר בערב יום כיפור 1948, התברר לנו כי המצב הכלכלי בכי רע. על המשפחה רבצו חובות כבדים בגין ההלוואות שנלקחו לרכישת הדירה, ועתה איבדנו את מקור ההכנסה היחידי שהיה לנו: משכורתו של אבא שהגיעה בקביעות בעת שירותו הצבאי. משרד הביטחון עדיין לא היה מאורגן, בשלב כה מוקדם של המדינה, לתשלום סדיר של כספים לאלמנות וליתומים.
ללימודים בגימנסיה חזרתי מיד בתום חופשת הסוכות של שנת 1948, כשאני עונד סרט אבל שחור על שרוול חולצתי. המחנכת שלי, הגב' ורדה מוסינזון, וכמוה כל חבריי ללמודים בכיתה ט' 5 קיבלו אותי בחום רב וסייעו לי להסתגל לשינויים הדרסטיים שחלו בחיי.
‏אמי, אחותי ואני ערכנו 'ישיבת חירום' והחלטנו שלמרות ועל אף מצבנו הכלכלי הקשה, אנחנו נדאג לבד להכנסות כדי לשלם חובות, לא נפנה לאיש בבקשת סיוע, ‏במיוחד לא לבני משפחה שיכלו לעזור לנו, ונשמור על המבנה המשפחתי שלנו ועל ‏שמנו הטוב, כפי שמקובל. 'משפחה פולנית טובה' צריכה תמיד להיראות בסדר, ‏כלפי חוץ, לאיש אסור לדעת מה מתרחש בתוככי הבית ובוודאי שלא על הבעיות ‏הכלכליות. אלו עניינה הפרטי- פנימי בלבד ורק עליה מוטל לפתור אותן.
היה עלינו למצוא, מהר ככל האפשר, מקורות הכנסה שיאפשרו לנו לכסות את ‏חובותינו ולא להיות חייבים או תלויים באיש. לרשותנו עמדה דירת ארבעה חדרים ‏גדולה, מרווחת, שחדריה רחבי מידות ומופרדים זה מזה. הדירה הייתה ממוקמת ‏באזור 'טוב', בקרבת בתי המלון שברחוב הירקון. באותם ימים הין בארץ, בעיקר ‏בתל אביב, הרבה אנשי או"ם ועיתונאי-חוץ. להם השכירה אימא את חדרי ‏הדירה, על בסיס יומי או שבועי, בעוד אנחנו שלושתנו התגוררנו במטבח, בו אף ‏ישנו בלילות. בקיץ נהגנו לישון במרפסת המטבח. המצב החדש בו מצאנו את ‏עצמנו הקשה מאוד על כולנו. אני התקשיתי, בתנאים אלה, להכין את שעורי הבית ‏של הגימנסיה וכפתרון זמני מצאתי עצמי שוהה יותר ויותר בספריית 'בית ביאליק', שם היו לי התנאים הנאותים להכנת השעורים כראוי וכמובן שהיו שם הספרים ‏הנחוצים ללימודי, אותם לא השיגה ידה של אמי לרכוש עבורי לאחר מות אבי.
‏הבית המיוחד הזה, על כיפתו האופיינית ועל גינתו הגדולה, בו התגורר המשורר ‏הלאומי בשנותיו האחרונות, היה בית מפגש לסופרים. לאחר מות ביאליק עבר ‏הבית לרשות העירייה ושימש ספרייה וחדר עיון והיו בו כל ספרי הלימוד ‏שהיו נהוגים אז בבתי הספר התיכוניים, דבר שכמובן סייע לתלמידים.
‏השכרת החדרים אמנם הקלה, אך לא פתרה באופן מלא את מצוקתנו הכלכלית, ‏מה גם שלא תמיד הייתה התפוסה מלאה, ועדיין התקשינו לעמוד בתשלום החובות. כדי להשלים הכנסות החלה אמי לאפות עוגות, אותן מכרה לקונדיטוריה שברחוב בן-יהודה ולבתי קפה בסביבה. אחותי, שכבר הייתה כבת 17 ‏וחצי, החלה לעבוד כעוזרת לתופרת. באשר לי, כיון שהורי ייעדו אותי ללמודים: קודם תיכון ואחר-כך אוניברסיטה, אימא התעקשה שאמשיך בלימודי בגימנסיה כסדרם. היא עמדה על כך שרק אחרי שאגמור להכין את שעורי, מידי יום, אוכל למצוא עבודות מזדמנות שיסייעו אף הן בכלכלת הבית. ואכן, מצאתי באותה שנה שתי "משרות": חלוקת פרחים בימי ששי ובערבי חג, בשירותה של חנות הפרחים שבפינת גורדון- בן- יהודה. הנסיעה באופניים לכתובות השונות, כדי להביא את הפרחים, אפשרה לי להכיר היטב ומקרוב את כל רחובות העיר וסמטאותיה. עיקר ההכנסות מעיסוקי זה היו מה-'טיפים' שקיבלתי. 'משרתי' השנייה הייתה 'נער שליח' של מועצת עיריית תל-אביב, ששכנה בקצה רחוב ביאליק- אז רחוב יוקרתי מאוד- במבנה ארכיטקטוני יפה במיוחד, שבחזיתו כיכר עם מזרקה. בתקופת עבודתי כ-'נער שליח' בבניין שברחוב ביאליק, שכנה מועצת העיר על גג הבניין. ברחוב עצמו, שהיה מבוקש מאוד, התגוררו הצייר ראובן רובין, מספר רופאים מפורסמים בהם פרופסור שטיין, שהיה מומחה לעיניים וד"ר הרניק, מומחה בגינקולוגיה. דיירים נוספים ברחוב זה היו אריה ורבקה שנקר, שנמנו עם אותו ענף של שבט שנקר, שהגיע מגרמניה והתיישב בשעתו בחבל ארץ באוקראינה. אריה שנקר היה מראשי התעשייה העברית בארץ-ישראל, כשהקים בית חרושת לטקסטיל. במותו, כיון שבני הזוג היו חשוכי ילדים, ציווה את כל רכושו לפעילות ציבורית.
‏ראש העיר תל-אביב היה אז ישראל רוקח, יליד נווה-צדק שביפו, שהתמנה לתפקיד לאחר מותו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון והאגדי. רוקח, שהשתייך לזרם הציונים-הכלליים, המשיך בפיתוחה של העיר וב-1949 איחד את תל-אביב עם יפו. כנער-שליח נכחתי בישיבות המועצה העירונית וכך הזדמן לי לראות את ראש העיר רוקח ב'פעולה'. התרשמתי שהוא אדם תקיף, החלטי ונואם מעולה. עם חברי מועצת העיר נמנו אז כמה אישים, שלימים עתידים היו לתפוס עמדות מרכזיות בהנהגת המדינה, בהם פנחס רוזן - שייצג את העלייה הגרמנית והיה שר המשפטים הראשון, שני האחים לוביאנקר, צבי ופנחס, שמאוחר יותר הפך לפנחס לבון- לימים שר הביטחון שהתפרסם בעיקר בשל 'הפרשה' שזכתה לשם 'פרשת לבון' והסעירה את הישוב כמו גם את ממשלות ישראל לעתיד לבוא.
‏כנער-שליח נחשפתי מקרוב לפעילות הפוליטית הישראלית, לאופן ניהול ישיבות העירייה, לצעקות הצדדים הניצים ולדרך הפעילות של נבחרי העיר, שייצגו אינטרסים שונים של האוכלוסייה, בהתאם להשתייכות המפלגתית באותם ימים. במיוחד זכור לי יהודה נדיבי, מזכיר העירייה, שלא אחת היה צורך 'להשתלט' על צעקותיו הרמות, ולעתים נצרך ראש העיר רוקח להפעיל את מלוא סמכותו כדי להרגיע אותו. אדם נוסף שזכור לי היטב בשל אישיותו הדומיננטית היה חבר המועצה מר שלוש, מבני משפחת שלוש המיוחסת שנמנתה עם מייסדי העיר תל-אביב.
‏תפקידי כ-'נער-שליח' היה לחלק את החומר לדיוני המועצה, לאסוף את החומר לאחר הדיונים, להעביר פתקים בין חברי המועצה ועוד כהנה וכהנה 'שליחויות'. בימים בהם לא התקיימו ישיבות מועצת העיר היה עלי לסובב בין כתובותיהם הפרטיות של חברי המועצה ולמסור לידיהם את החומר הכתוב ובו פירוט הנושאים עליהם ידונו בישיבה הבאה. הכרתי היטב כל כתובת וכתובת, ראיתי אותם עצמם כשהגשתי להם, אישית, את החומר, והכרתי גם את נשותיהם, שלעתים הן שפתחו בפני את הדלת. בחופשות של בית הספר, בעיקר בסוכות, חנוכה ופסח, וכן כל חופשת הקיץ ‏הועסקתי במחלקת הגזברות של העירייה, ‏שם הוטל עלי לסדר את החומר המשרדי ולחלקו לאגפי העירייה השונים, שחלקם היו בבניינים הסמוכים לזה שברחוב ביאליק.
‏מבחינתי הייתה זו עבודה מעניינת ובעיקר כזו שאפשרה לי להמשיך בלימודי ב-'גימנסיה הרצליה' בשעות הבוקר, שכן ישיבות המועצה התקיימו בשעות הערב והעבודה בגזברות מילאה את חופשותיי. אלא שלמרבה הצער ההכנסות מעבודתי זו היו זעומות ועלובות למדי, ולא ממש סייעו בפרנסת המשפחה. מצוקתנו הכלכלית הלכה והחריפה, מקורות הפרנסה הלכו והצטמצמו והתקשינו לעמוד בתשלומי ההלוואות, כיון שעם גמר הקרבות החלו שיחות שביתת-הנשק עם מדינות ערב, ונראה היה כי יתנהלו גם שיחות שלום, דבר שגרם לכך שחלק ניכר מהעיתונאים הזרים, חברי האו"‏ם, ה-'משקיפים' ואחרים עזבו את הארץ, ומספר הלינות בחדרי ביתנו הלך ופחת. לכך נוסף גם משטר 'הצנע' שהונהג בארץ בשנת 1949 ‏ולא אפשר לאמי לאפות עוגות ולמכרן לקונדיטוריות בסביבה.
‏באביב אותה שנה הקים דוד בן-גוריון את ממשלתו הראשונה ובקווי היסוד שלה הכריז על ה'צנע' - בשל המשבר הכלכלי הקשה שהמדינה הצעירה הייתה שרויה בו לארץ הגיעו גלי עליה המוניים והיה צורך להיערך לקראתם ולקלוט את הבאים מכל קצווי תבל. משטר ה-'צנע' החמור שהונהג אז קבע קיצוב קפדני של מזון, הלבשה ושאר המצרכים החיוניים, תוך הטלת עונשים חמורים על ספסרות בכלל ועל כזו המתנהלת בבתים פרטיים - בפרט. הוטלו עונשים וקנסות כבדים על הפקעת שערי המטבע ועל מסחר בשוק השחור. בראש התכנית הכלכלית הזו עמד ד"ר דב יוסף, עורך-דין ירושלמי שזמן קצר קודם לכן, בעת הקרבות, היה ‏מפקד ירושלים. עתה עמד האיש בראש משרד מיוחד - משרד האספקה והקיצוב. ‏
‏בנו לא פגע כלל משטר ה"צנע" שהרי כבר יותר משנה, מאז מות אבי באוקטובר 1948, ‏חיינו במשטר "צנע" חמור פי כמה וממילא לא היה באפשרותנו לקנות אפילו מוצרי יסוד בסיסיים. במשך ימים רבים הלכתי ל-'גימנסיה הרצליה' כשאני רעב ולמרות שהייתה זו תל-אביב, ולמרות שחיינו במדינת ישראל החופשית, חזרנו בעצם לימי הרעב והקושי שחווינו במהלך מלחמת העולם השנייה - אלא שאז היה הרעב מנת חלקם של כולם ואילו פה, בעיר העברית הראשונה, למדתי בגימנסיה עם תלמידים בני המעמד הבינוני והגבוה שלא רק אכלו בבית ארוחת בוקר, אלא גם קנו, בהפסקות, מצרכים שונים בקיוסק שבגימנסיה, בעוד שאני הגעתי ללימודים רעב וכמובן שלא הבאתי מהבית כריכים, כי לא היה ממה להכין אותם.
‏במשטר ה"צנע" האספקה והקיצוב, בעיקר זה של מזון, ‏נעשו בדרך של חלוקת 'תלושים' שקבעו את סל המזון הבסיסי הדרוש לכל אחד מבני המשפחה. הייתה הקצבה גם על רכישת פריטי לבוש ‏וגם בתחום זה הדבר לא פגע בנו, ‏כי ממילא לא היה לנו ממה לקנות. כל המלתחה שלי הצטמצמה אז לשני זוגות מכנסיים ושלוש חולצות, אותם החלפתי כל העת. אמי לא קנתה בגד חדש כבר מעל שנה והסתפקה במעט השמלות שהיו לה בארון, וכך גם אחותי. על נעליים חדשות, לכולנו, לא היה מה לדבר. וכך, ‏בעיצומם של ימי ה"צנע" של דב יוסף, ‏ראינו איך רוב אנשים סביבנו אכן מצמצמים את הצריכה האישית-משפחתית שלהם בכל התחומים, בעוד שאנחנו חיים בדיוק כמו קודם, כלומר: באותו עוני ובאותם תנאי מחסור.
מורים לחיים
‏הדמויות החינוכיות המרכזיות בגימנסיה הרצליה היו, ללא ספק, שתיים: צבי ‏נשרי- המורה להתעמלות וד"ר חיים בוגר - בוגרשוב - מנהל הגימנסיה.
‏נשרי היה חלוץ בארץ בתחום ‏הוראת החינוך הגופני ופיתח שיטה המתאימה לחינוך הגופני של הדור הצעיר בארץ - ‏ישראל. הוא גם שקד על מונחים עבריים למושגים בהתעמלות, חיבר ספר חוקי ‏כדורגל והיה הראשון שהביא את משחק הכדור-יד לארץ, משחק ששנים אחר-כך ‏הפך למשחק המוביל בגימנסיה. ‏נשרי הפעיל אותנו בחצר הגימנסיה רחבת הידיים והרבה להריץ אותנו  ברחובות הסביבה, שדרות רוטשילד ורחובות אחד-העם ומונטיפיורי. בצד היותו מורה מוערך להתעמלות הוא גם היה ‏'אימת התלמידים', בעיקר בהפסקות, שכן מי שנתפס על ידו משליך קליפת תפוז או ‏ פיסת נייר בחצר הגימנסיה - חש מיד את כף ידו על עורפו או זרועו ושמע את נזיפתו ‏החמורה ואת דברי ההטפה שלו על 'חינוך 'קלוקל'. כשהוא הסתובב בחצר כל התלמידים, ואני בתוכם, תפסנו מרחק ונזהרנו שלא להשליך פיסית נייר או ‏שאריות אוכל. האיש המיוחד הזה לקח חלק פעיל בטיולי בית הספר ובעצרות שונות והפך סמל לבריאות, לכושר גופני, לסדר, לניקיון ולמשמעת.
‏המנהל, ד"ר חיים בוגר, היה דמות מיוחדת במינה שעוררה בכולנו, התלמידים ‏והמורים, יראת כבוד. הוא היה מראשוני המורים שהצטרפו למייסד הגימנסיה עוד בהיותה בדירה בסמטה יפואית ולימד אז גיאוגרפיה ומדעים. ‏בשנים בהן אני למדתי במוסד הסתפק ד"ר בוגר במשרת ניהול בלבד. גם אותו ‏העדפנו כולנו שלא לפגוש פנים אל פנים, בחצר או באחד ממסדרונות בית הספר, במיוחד אם היה מדובר בתלמיד שהחליט, משום מה, שלא לחזור לכיתה במועד, או ‏לצאת לשרתים באמצע השיעור, או סתם להיעדר ממנו. לאיש הזה, שהתגורר ברחוב ‏מונטיפיורי, מאחורי הגימנסיה, יצא שם בקרב בוגרי המחזורים השונים של איש ‏ציבור ברמה הלאומית, אדם שעבורו ההוראה הייתה רק אחד האמצעים לשירות  ‏העם והארץ. היה ברור לכל כי הוא אוהב אהבת נפש את ההוראה כמו גם את ניהול ‏הגימנסיה, אך לאיש לא היה ספק כי אהבתו הגדולה ביותר של הד"ר בוגר הייתה ‏נתונה לארץ-ישראל ולישוב היהודי ההולך ונבנה כאן, בארץ חמדת אבות, והוא ‏נרתם בשמחה אמתית ופעל נמרצות לחינוך הדור הצעיר של המדינה הצעירה. הוא ‏ממש כפה על כולנו, התלמידים, את אהבת המולדת הישנה-חדשה. עיקר פעילותו בהקניית אהבת הארץ נעשתה במהלך הטיולים הגדולים של הגימנסיה, שנערכו בחנוכה או בפסח.
‏מכל ארבע שנות לימודי בגימנסיה זכור לי מפגש לא נעים אחד עם ד"ר בוגר, ‏שהתרחש כאשר מסיבות שאינן זכורות לי החלטתי שלא לחזור לכיתה לאחר ‏ההפסקה, והוא 'תפס' אותי והסביר לי, בשפתו העשירה והמיוחדת ובטון ‏הפדגוגי שלו, מדוע לא נהגתי כראוי. שיחותיו המרשימות במיוחד עם התלמידים ‏היו בעיקר בעת הטיולים. במיוחד זכור לי הטיול לקבר הרצל בירושלים, שנערך ‏בחנוכה של כיתה י"א, שכן הדברים שנשא ליד קברו של חוזה המדינה הפנטו את ‏כולנו.
דמות צבעונית ומיוחדת נוספת מאותן שנים הייתה זו של המורה לציור, ‏אברהם אלדמע - יליד אודסה שעלה לארץ בגפו, החל ללמד ציור והיה מעורה ‏בחברה של תל-אביב הקטנה של תחילת המאה ה-20 ‏. האיש המוכשר הזה הכין ‏ציורים ותפאורות לנשפים ולאירועים הגדולים שהתקיימו בתל-אביב העליזה של ‏אותן שנים, והיה זה שהכין את התפאורה לעדליידע שהתקיימה בכל פורים ‏ברחובות העיר, ובראשה רכבו על סוסיהם מאיר דיזינגוף- ראש העיר ואברהם ‏שפירא, מראשי ארגון 'השומר'.
נאלצנו ללמוד ציור כיון שהציון הסופי במקצוע זה נכלל בתעודת הבגרות שלנו. כשנכנס המורה אלדמע לכיתה בפעם הראשונה הוכינו כולנו בתדהמה. ראינו לפנינו דמות ססגונית, יוצאת דופן, לבושה בז'קט, בדש השמאלי נעוץ פרח ‏אדום, מכנסיו מקופלים, בקצותיהם מתנפנפים סרטים אדומים ואת שיער השיבה ‏שלו כיסה כובע. ‏לי, אישית, לא היה כל כישרון לציור אבל הציון היה חשוב ‏לי לבגרות. זכורני שבבחינת הגמר הקובעת הביא אלדמע דגם של ‏תרנגול, הניח אותו על שולחנו וביקש שנצייר אותו. אני מודה שאפילו לא ידעתי ‏מאיזה צד להתחיל את 'הציור' שלי. לעומת זאת לתלמיד צבי מילשטיין, אז עולה ‏חדש מרומניה, היה כישרון בולט ובמשך 40 ‏דקות הוא שקד על רישום ‏התרנגול. בשלב זה ביקשתי מצבי לשפר את הציור של תרנגולת הבלתי מוצלחת שלי, כדי שיהיה גם לי משהו להגישו למורה ואמנם, בתוך דקות, שרבט ‏מילשטיין תרנגול אותו הגשתי לאלדמע, שעבר כמובן על כל הציורים שהגישו לו ‏התלמידים והעניק להם ציונים. הדבר המדהים היה שהציור 'שלי' זכה לציון 'טוב מאוד' בעוד הציור של מילשטיין קיבל רק ציון 'מספיק' !
‏מילשטיין, שהיו לו קשיי קליטה וקשיים בלימודים, היה מדוכא מאוד מהציון ‏שקיבל, מה גם שכולנו הכרנו בכישרון הציור הבולט שלו, שהיה עבורו מקור של נחת ‏וגאווה. מילשטיין לא סיים את התיכון. זמן מה לאחר מכן הוא עזב את הארץ ‏ונסע לפאריס, שם היו לו קרובי משפחה, ומאז הוא מתגורר בעיר האורות ונחשב ‏לצייר מוערך מאוד. בשנת 2004 ‏כשבאתי לפאריס ביקרתי אותו בסטודיו שלו, ‏וכשהעלינו זיכרונות מהגימנסיה כמובן שאי אפשר היה לפסוח על ספור התרנגול ‏והציון של המורה אלדמע!
‏המורה לספרות, הגברת מילכה אורינובסקי, לא הייתה דמות פדגוגית שיש סיבה כלשהי ‏להזכירה, גם לא בשל סגולותיה הספרותיות, אלא בשל סיבה אחת ויחידה: ‏החצאית הקצרה במיוחד אותה לבשה תדיר. כל הבנים היו מתיישבים ‏בשעורים שלה בספסלים הראשונים, כדי לזהות מקרוב מהו צבע תחתוניה באותו ‏יום. ‏חברת התלמידים של כיתה ט 5 הייתה מגובשת למדי. בין חבריי, הבנים המעטים ‏שלמדו בכיתה, זכור לי גדעון ליפשיץ הרמת-גני, אתו הרביתי לצאת לטיולי ‏אופניים וביקרנו זה בביתו של זה. לפני חודשים ספורים, חמישים שנה אחרי ‏תום לימודנו בגימנסיה, בחגיגת יובל המאה להיווסדה של הגימנסיה, נפגשתי  ‏אתו לראשונה מאז היינו תלמידים וחברים בכיתה וליפשיץ, שהחליף את  ‏שמו ל-'לי', ירד מהארץ וחי בטורונטו, קנדה. חבר נוסף הזכור לי מספסל ‏הלמודים הוא צבי נוימן שהצטרף לקיבוץ סאסא. פגשתי אותו כ- 15 ‏שנים לאחר ‏תום הלימודים, כשהגעתי לקיבוצו כרופא מחליף לתקופת הקיץ. מבין בנות הכיתה זכורה לי במיוחד עדנה חבס, שהתגוררה ברחוב רוטשילד ולעתים הייתי מרכיב אותה על אופני ומביא אותה לביתה. אחיה, ברוך חבס, היה ספורטאי מצטיין ומודל חיקוי עבורי וכנראה גם עבור רבים אחרים.
‏באותה שנת למודים ראשונה שלי בגימנסיה התקיימו בין הכיתות תחרויות ‏אליפות המוסד בכדור- יד, כשהקבוצה הזוכה הייתה אמורה להתחרות בקבוצה של הגימנסיה הריאלית בחיפה. במשחקי כדור-יד דווקא הצטיינתי, כיון שהייתי נער זריז, בעל כושר הבקעת שערים, דבר שהכניס אותי לקבוצת החמישיות (כיתות ט'), שהתחרתה אף היא על אליפות הגימנסיה ולראשונה בתולדות המוסד – הגיעה כיתה חמישית לגמר אליפות הגימנסיה.
‏בסוף יוני 1949 ‏התפצלו תלמידי הכיתה למגמות השונות. אני בחרתי להמשיך בלימודי בגימנסיה במגמה הריאלית.
הרכב התלמידים
‏בכל שנות לימודי בגימנסיה בלטו הבדלי המעמדות שהיו בין התלמידים, שנבעו ממצבם הכלכלי-חברתי של הוריהם. הדבר ניכר בהפסקות, כאשר אלה שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם הלכו היישר לקיוסק של האחים רובינקו ,שניצב בקרן הרחובות הרצל ושדרות רוטשילד. המשקה הכי 'איני' באותה תקופה היה כוס גזוז שהייתה, למעשה, סודה על תרכיז כלשהו ולמרות מחירו הנמוך– אני, למשל, לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות 'מותרות' כאלה גם בימי הקיץ החמים, בשל מצבה הכלכלי הקשה של משפחתי. בכל הקשור למבנה החברתי נחלקו התלמידים לשלוש קבוצות: אלה שהיו ב-'חברה הסלונית', אלה שהיו בתנועת 'הצופים' ואלה שהיו בתנועות הנוער האחרות, עם השיוך המפלגתי: ‏ה'שומר הצעיר' ו-'המחנות העולים'.‏ בקבוצה הראשונה אפשר היה לראות בעיקר את ילדי הבורגנים, שיכלו לספק לילדיהם מכל טוב, החל מפריטי לבוש אופנתיים ביותר וכלה במזון במסיבות שלהם, אשר נקנה ב- 'שוק השחור' של אותם ימי 'צנע'. לעומתם, ילדי שתי ‏הקבוצות האחרות, הן חניכי 'הצופים' והן חניכי תנועות הנוער האחרות, רקדו ‏ריקודי עם, בעיקר 'הורה', ויצאו ל- 'מחנות עבודה'. בקבוצה הבורגנית, הראשונה, ‏אפשר היה למצוא תלמידים שהוריהם, בעלי הממון, שלחו אותם לגימנסיה ‏הפרטית כבר מכיתה ה' על חשבונם, בעוד שהאחרים, בהם גם אני, הגענו ‏לגימנסיה אחרי לימודים בבית-הספר היסודי הממלכתי, והצלחנו להיכנס אליה ‏לאור ציוני הגמר שלנו ומבחני הקבלה.
‏הבדלי המעמדות בלטו מאוד גם בטיולי בית-הספר- תחום אותו טיפחה הגימנסיה ‏בקפידה מראשית הקמתה, 40 ‏שנה קודם להגעתי אל בין כותלי המוסד, ודבקה ‏בעקביות בקיומם, גם כשהיה הדבר כרוך בקושי רב, ארגוני ובטחוני, וזאת בשל ‏האמונה שטיולים כאלה חשובים מאוד כמנוף חינוכי, הן להכרת הארץ והן לגיבוש ‏חברתי.
‏כבר בטיול הראשון בו השתתפתי, בשנתי הראשונה, לגליל העליון, בפסח 1949, ‏ניכרו לעין ההבדלים בין קבוצות התלמידים השונות. למרות שבהחלט נוצר גיבוש, ‏בין ילדי אותה כיתה לבין עצמם ובין ילדי הכיתות השונות, בני אותה שכבה, אי ‏אפשר היה שלא להבחין באביזרי המותרות ובמצרכים המשובחים שהביאו חלק ‏מהתלמידים. בשל המצב הכלכלי הקשה בו הייתה שרויה משפחתנו הקטנה הוטלה ‏עצם השתתפותי בטיול הזה, הכרוכה בתשלום, בספק. אמי, שעבדה קשה ודאגה ‏לכל מחסורנו, הבינה אף היא את חשיבות הטיול ורצתה מאוד שאשתתף בו. עד‏ היום אינני יודע בוודאות - כיון שלא שוחחנו על כך מעולם - אך אני מניח שבצר לה ‏בלעה אימא את גאוותה הפולנית, פנתה למנהל, הד"ר בוגר, והסבירה לו את קשיי ‏הקיום שלנו. עובדה היא שהשתתפתי בטיול מבלי לשלם, אם כי באופן טבעי ‏המצרכים שהבאתי איתי היו דלים ביותר - מה שלא הפחית כהוא זה את הנאתי ‏מהטיול. את התרמיל- פריט הכרחי בטיולים - השאלתי ממשפחת הוז שהתגוררה בביתנו, מהבית לקחתי שמיכה ומעט קופסאות שימורים ובשעות הבוקר ‏המוקדמות יצאתי לנקודת האיסוף בגימנסיה, שם המתינו האוטובוסים. פנינו היו מועדות לצפת, בירת הגליל, שבפתחה קבלנו מהד"ר בוגר הסבר מקיף, גיאוגרפי והיסטורי, על העיר ההררית, הגבוהה ביותר בגליל העליון, הנחשבת לאחת מארבע הערים הקדושות של ארץ-ישראל. כאן שמעתי לראשונה על רעידת האדמה הגדולה שעברה העיר, על אתריה ההיסטוריים החשובים - הקשורים להיסטוריה של העם היהודי, ודגש מיוחד בהרצאתו הושם על ההיסטוריה החדשה, קרי: כיבוש העיר במלחמת השחרור. כשסיירנו בגבעת 'המצודה' שחלשה על העיר נזכרתי שאך שנה קודם לכן סיירתי באותו מקום עצמו, בעת ביקור אצל אבי, בבית-החולים הצבאי מספר  7 בו שירת כמנתח ראשי וכמפקד. באותו טיול סיירנו בסמטאות העיר העתיקה, בבתי-הכנסת החשובים שלהם- בהם כמובן זה העתיק, של האר"י הקדוש, ובבית הקברות העתיק, שהוא בן יותר מ- 400‏ שנה ובו קבורים כמה מגדולי חכמי ישראל בצד הרוגי הגרדום- הלוחמים שנתלו בשנת 1947 ‏בכלא עכו בידי הבריטים. ההתארגנות ללינת הלילה הייתה בחצר בית-הספר שבעיר, שהיה ממוקם בדיוק מול בית-החולים המוכר לי כל-כך בשל הקשר האישי שלי למקום. למרות עייפותי הגדולה מהיום העמוס והמייגע הזה התקשיתי להירדם באותו לילה. את ראשי ומוחי הציפו זיכרונות מהמפגש שלי עם אבי, באותו מקום עצמו, במהלך מלחמת השחרור. בסך-הכול חלפה שנה מאז וכל-כך הרבה השתנה- בעם, במדינה ובחיי האישיים, שעברו תפנית חדה לאחר מות אבי.
‏בשחרו של היום השני לטיול התקדמנו לעבר הר מירון שבאותה עת, כשהחרמון היה בידי הסורים, החזיק בבכורה והיה ההר הגבוה ביותר במדינת ישראל: 1200 ‏מטרים. בירידה מההר ביקרנו בבית הכנסת העתיק, מקום קבורתם של רבים מחכמי המשנה והתלמוד וכמובן, מקום קברו של רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר. מקום שהפך אתר עלייה לרגל המוני מידי ל"ג בעומר. משם המשכנו לביקור בתל- דן, דרך מבצר נבי - יושע, בו התחוללו קרבות מרים במלחמת השחרור, בהם השתתף דודי ויקטור.
‏בקיץ 1949, עם סיום לימודי בכיתה ט' ובחירתי בלימודי המשך במגמה הריאלית, חל גם שינוי-מה במצבנו הכלכלי, עם הקמת מחלקת השיקום של משרד הביטחון שהחלה לדאוג למחסורם של משפחות חללי צה"ל ולסייע לנכי צה"ל. כבני משפחתו של מי שהוכר כחלל צה"ל זכינו, לראשונה בחיינו, לביקורים של אנשי מחלקת השיקום, במיוחד עובדים סוציאליים, ולאחר תשאולים ובירורים באשר למצבנו ולצרכינו ניתנה לי, כיתום של מערכות ישראל, קצבה חודשית של  18 ‏לירות. גם אחותי קיבלה קצבה דומה, שנפסקה תוך חודשים ספורים, בהגיעה לגיל  18, ‏עם גיוסה לצה"ל. אמי, שטרם מלאו לה 40 ‏שנה, לא זכתה בקצבה של אלמנת צה"ל והוגדרה על-ידי משרד הביטחון כמי שעליה לצאת לעבודה. ברור שהסכום הפעוט שאותו קיבלתי לא שיפר את מצבנו הכלכלי העגום ואמי עדיין התקשתה מאוד לכלכל אותנו ולעמוד בתשלום ההלוואות. אחד ה- 'פתרונות' שהציעו העובדים הסוציאליים של משרד הביטחון היה לסדר לי מקום בפנימייה באחד הקיבוצים, שם אוכל להמשיך בלימודי התיכון שלי. כוונתם הייתה טובה אבל לא הייתה להם כל הבנה במבנה המשפחתי-פסיכולוגי שלנו- ניצולי שואה, אותנו, את הגרעין המשפחתי הקטן בן שלוש נפשות, ששרד ביחד את הזמנים הקשים של מלחמת העולם השנייה, מציעים עתה להפריד? ועוד במדינת ישראל? לאחר שאבי נפל בשירות המדינה? שלא לדבר על כך שסידור שכזה היה משנה כליל את מסלול חיי ואת המשך השכלתי, התיכונית והאוניברסיטאית. מבחינתנו היה זה 'פתרון' שלא יעלה על הדעת ואני מודה שמאז אותו מפגש עם העובדים הסוציאליים פיתחתי 'נוגדנים' נגד ה- 'סידורים' של המחלקות הסוציאליות והעובדות הסוציאליות למשפחות במצוקה. הבנתי כבר אז שאין לרוב האנשים האלה כל הבנה וכל אמפטיה למצוקות האמיתות של המשפחות שבטיפולם, ובעיקר לא לרגשותיהם, ואין להם כל יכולת חשיבה באשר לטובת המטופלים בעתיד הרחוק יותר. העובדים הסוציאליים אף הרחיקו לכת בקבעם שעלי לעבור לכיתה י', לגימנסיה העירונית שברחוב בלפור, שנהנתה מתמיכה ציבורית-ממשלתית, ‏ולהפסיק לאלתר את לימודי בגימנסיה 'הרצלייה' שהייתה פרטית. ‏מובן שאמי, אחותי ואני דחינו את כל ההצעות והרעיונות שלהם על הסף והחלטנו להמשיך במאבק ההישרדות היומיומי שלנו בכוחות עצמנו ולהיצמד לתוכנית ‏שקבענו, לפיה אמשיך במסלול לימודי בגימנסיה. כדי לאפשר זאת ‏פנתה אימא שוב למנהל, ד"ר בוגר, וסיפרה לו על דרישת משרד הביטחון. הוא ‏החליט מיד, לאור ציוני הגבוהים, להעניק לי מלגת למודים - סטיפנדיה - ולאפשר ‏לי להמשיך בלימודי במוסד זה, בו כה רציתי להמשיך ללמוד.
‏בחופשת הקיץ של אותה שנה, במעבר מכיתה ט' לכיתה י', המשכתי לעבוד בשעות ‏הערב כנער-שליח במועצת עיריית תל-אביב ובשעות הבוקר עבדתי בגזברות ‏העירייה. למרות עבודתי האינטנסיבית עדיין נותרו בידי שעות פנאי רבות ‏לבילויים שונים, שאת רובן ביליתי עם חברי הטוב אריה דורסט. מאז פגישתנו ‏הראשונה בשנת 1947 ‏נשארנו בקשרים הדוקים וכבר כשישים שנה שמסלול חיינו ‏כמעט מקביל, ואנחנו בקשר מתמיד. בצעירותנו הרבינו לבלות ביחד, לאחר מכן ‏המשכנו בלימודי הרפואה, בעבודה בבית-החולים האוניברסיטאי 'הדסה', עד היום ‏אנחנו נועצים לעתים זה בזה בנושאים רפואיים ועל חולים כאלה או אחרים, ואף ‏מנתחים ביחד.
‏מהר מאוד התברר לנו שגם סיפור חיינו דומה. באופן מפתיע אריה היה בנו של ‏ ד"ר פרדריק דורסט, רופא נשים מהעיר לבוב, שמלחמת העולם השנייה הפרידה בינו ‏לבין אשתו וילדיו. אריה עבר את המלחמה בפולין ובשנת 1946 ‏עלה לארץ עם אמו, ‏בעוד אביו עשה את דרכו לפלשתינה ביחד עם צבא אנדרס וכאן, בתל-אביב, התאחדה ‏המשפחה. אביו המשיך בארץ בעבודתו כרופא נשים, וטיפל בעיקר בחולות פרטיות.
‏הקשר נוצר באמצעות הורינו שהכירו בארץ והתיידדו מיד. המשפחה התגוררה אז ‏סמוך לנו, ברחוב דיזנגוף 124‏. אמו של אריה, ג'יג'יה, זכורה לי ‏כאישה אצילת נפש, טובה ורחבת לב, שדאגה תמיד לחבריו ובכל זאת, היה הבדל מהותי בדרך בה גידלו וכיוונו את אריה לעומת הדרך בה ‏גודלתי אני. אביו הדאגן הבין שכדי להיקלט מהר בארץ החדשה, כדי ‏להצליח בלימודים ולהתקדם הלאה, ללימודים אוניברסיטאיים, חייב הבן ללמוד ‏בעיקר תנ"ך ועברית, מה שלעתים קרובות מאוד השאיר את אריה בבית שעות ‏ארוכות ולא אפשר לא להשתתף במשחקינו בחוץ. אני, לעומתו, הייתי ממש 'ציפור ‏דרור', בשל הנסיבות המשפחתיות המיוחדות. הבילויים המשותפים שלנו באותם ‏ימים התמקדו בעיקר בביקורים הדדיים, זה בביתו של זה, אם כי לאחר מות אבי ‏והשכרת חדרי דירתנו לא יכולתי יותר להזמינו לביתי, פשוט כי לא היה מקום, אך ‏הדבר לא שינה כהוא זה את יחסי הקרבה בינינו. בטיולים היינו תמיד ביחד, ‏בשבתות יצאנו יחד לרכב על אופניים ורכבנו להכיר את ערי הסביבה כשאנו ‏מגיעים בסיורים אלה עד לרחובות, נס ציונה וראשון-לציון בדרום ועד להרצלייה, ‏פתח-תקווה ואף רעננה בצפון. בימי הקיץ החמים היינו נוסעים לטבילה בים בחוף ‏הסלע שבבת ים, והרבינו לטייל במסלולים הסבוכים שלאורך גדות הירקון, משפך ‏הנהר ועד שבע טחנות. לעתים הצטרף לטיולי האופניים האלה שלנו חבר שלישי, ‏אלכסנדר-אולש פינסטרבוש, שגם אביו היה רופא נשים. יתכן שפה ושם חשש ‏הד"ר פרדריק דורסט שמא אני מוציא את בנו לתרבות רעה והוא מבלה איתי תחת ‏שישקיע זמן נוסף בלימודים, אבל אני חב לו חוב מיוחד במינו: מידי ערב ששי נהג ‏הד"ר דורסט לקחת את בנו אריה לבית הכנסת שברחוב פרישמן, שם התפללו ‏שניהם. לעתים קרובות היה אביו של אריה מזמין גם אותי להצטרף אליהם.
‏למרות מסלול חיינו המקביל והדומה למדנו, אריה ואני, בבתי-ספר שונים. הוא ‏למד בבית- הספר 'לדוגמא' ואני ב- 'תל נורדאו'. לאחר מכן הוא המשיך ב- 'תיכון חדש' ‏בעוד אני פניתי לגימנסיה 'הרצלייה' - מה שלא הפריע לנו למצוא לעצמנו שעות ‏רבות של בילויים משותפים.
פעילות ספורטיבית
‏עיסוק נוסף שלי, בזמן הפנוי שהיה לי, היה הספורט. עד 1948 לא היה הספורט ‏התחרותי-קבוצתי בארץ מפותח דיו. החלוץ בתחום זה היה, כזכור, המורה לחינוך ‏גופני צבי נשרי, שבין יתר פעילויותיו המבורכות בתחום זה אף הכשיר מורים ‏ומדריכים בהתעמלות. נקודת המפנה חלה עם ביקורה הראשון של קבוצת הכדורגל ‏של בודפשט, הונגריה, ששיחקה פה נגד קבוצות 'מכבי' ו 'הפועל' ועבור הישראלים ‏פתחה דף חדש בכל הקשור לספורט תחרותי. החלו משחקי כדורגל, כולל משחקי ‏ליגה, בין שלוש הקבוצות העיקריות בתל-אביב: 'מכבי', 'הפועל' ו'בית"ר', ורבים ‏מצעירי העיר החלו לנהור למשחקי הכדורגל, שברובם נערכו במגרש 'מכבי' שבצפון ‏תל-אביב, מגרש שנחנך סמוך לגני התערוכה,  ב'מכבייה' הראשונה שהתקיימה ‏בשנת 1932‏. מאוחר יותר התקיימו משחקים גם במגרש הכדורגל 'באסה', כיום ‏'בלומפילד'. ‏כדורגל היה הדבר הכי-הכי אופנתי וכל נער ובחור צעיר ש-'כיבד את עצמו' היה מגיע ‏למשחקים של אותן שנים. אנחנו, הנערים תלמידי התיכון, לא קראנו את העיתונות ‏היומית אבל בלענו בשקיקה את העיתון 'ספורט ישראל'. כמובן שהכניסה למגרשי ‏הכדורגל הייתה כרוכה בתשלום ולצעירים רבים, ואני כמובן ביניהם, לא היה הכסף ‏הדרוש לקניית כרטיס, אבל זה לא מנע בעדנו מלעשות כל מאמץ כדי לצפות במשחקים.
‏אני זוכר את עצמי מאז כיתה ח' הולך ברגל, ביחד עם חברי גוגו ,הוא יצחק גוטליב, ‏עד לאזור גני התערוכה, שם חיפשנו, ותמיד מצאנו, דרך 'להתפלח' למגרש 'מכבי' ‏ולרוב הצלחנו לראות מקרוב כמעט את כל המשחקים שהתקיימו שם בשבתות. כשהחלו המשחקים במגרש היפואי 'באסה' נסענו לשם על האופניים והכול היה קל יותר, כיון ‏שהוא היה פחות מגודר ומוגן מאשר זה שבצפון העיר.
‏כוכבי הכדורגל של אז היו מודל חיקוי לכל נער בארץ בכלל ובתל-אביב בפרט, וכול ‏אחד רצה להידמות להם. אלי פוקס - ‏הקשר האמצעי של מכבי תל-אביב, כשחקן מספר אחד. מבקיע השערים הבולט באותם הימים היה כמובן שייע גלזר ששיחק ב 'מכבי תל-אביב', בעוד אחיו חיים גלזר ‏שיחק ב- 'הפועל תל-אביב'. השוער האגדי היה אז, ולאורך שנים רבות, יעקב חודורוב.
‏זכור לי במיוחד המשחק הבינלאומי של ישראל נגד יוגוסלביה, שהסתיים בהפסד ‏הצורב 6-0 ‏- מה שלא מנע מאיש מאתנו להעריץ  כל רגע משחק של חודורוב, שהיה ‏מצוין למרות התבוסה.
‏את אהבתי הגדולה לכדורגל יישמתי, הלכה למעשה, כשהצטרפתי לקבוצה ‏השכונתית של רחוב רופין והסביבה, שקיימה את משחקיה בגינת רופין, ולעתים אף התחרינו בקבוצות משכונות אחרות. בעיקר שיחקנו ‏מול הנערים משכונת מחלול, ששכנה לאורך החוף על מצוק הכורכר, בין רחוב גורדון ומעט צפונה לשדרות קק"ל. שכונת עוני מפורסמת. אזורי המשחק של ילדי השכונה היו בעיקר שפת-הים, שם יכולת באותם ימים רחוקים לשחק בכדורגל. במשחקים אלה התגלה כישרוני כחלוץ וכמבקיע שערים. מהקבוצה ‏השכונתית הזו שלנו זכורים לי במיוחד יונה בוכמן, בנו של מנהל המחלקה ‏הפנימית בבית-החולים 'בלינסון', ששנים מאוחר יותר, בשנת 1973, הוזכר שמו כאחד משלושת אנשי המודיעין שכשלו בהערכת המצב ולא צפו את ‏התקפת הצבא המצרי על ישראל,  מלחמת יום כפור, לאורך תעלת סואץ. עוד היו בקבוצה שלנו ‏האחים מייבסקי שהבכור מבניהם, משה, כיום פרופסור ‏בתחום הביולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. האחים זליקסון, עמנואל ואורי, אורי היום פרופסור להמטולוגיה ועומד בראש המכון בשיבא. מבין שחקני קבוצת שכונת מחלול בלט במיוחד השחקן אברהם טישלר, ‏שלימים הפך לקרוב-רחוק של משפחתי. צעירי שכונת מחלול ראו בהתחרות לא רק משחק ספורטיבי אלא תחרות בין מעמדות.
‏אפשרות נוספת להגשים בפועל את אהבת הכדורגל שפיעמה בכולנו הייתה המשחקים ‏הקבועים בבריכת גלי-גיל ברמת-גן, במקום בו מצוי כיום מתחם הבורסה. ‏המשחקים, על מגרש הדשא הגדול של הבריכה, התקיימו בימי ששי או ‏בשבתות, ובמקום היו מתארגנות קבוצות למשחק. המשתתפים במשחקים אלה היו מחד גיסה נערים מן השורה, כמוני וכמו חבריי, כולנו אוהדי כדורגל מושבעים ‏ומנגד שחקנים 'אמתיים' ששיחקו בקבוצות השונות של הליגה. כך הזדמן לי לא ‏אחת לשחק בקבוצה אחת עם שמות כמו שייע וחיים גלזר, יוס'לה מרימוביץ, יוסי ‏גולדשטיין, אברהם שניאור ואחרים.
ענף ספורט אחר בו עסקתי היה הפינג-פונג, משחק אותו ניתן היה לשחק ‏אז בשני מקומות בלבד: במגרש קטן, בירידה מרחוב פרישמן לכיוון הים, שם עמדו ‏שלושה שולחנות משחק, ובמועדון שברחוב אלנבי פינת הירקון. משחקי הפינג-פונג ‏במקומות הללו חייבו תשלום בגין השכרת ה'רקטות' וזמן השימוש בשולחן.
‏כיון שמצבי הכלכלי היה רחוק מלהיות שפיר וכסף לא היה לי, ובוודאי שלא ‏למשחקי פינג-פונג, הצלחתי לממן לעצמי משחקים מהדרכת הנערים והבוגרים ‏שרצו לשחק איתי ושילמו גם את חלקי. לימים זכיתי בתואר אלוף ישראל בפינג-‏פונג שולחן לנערים.
‏חלקת החוף שבין הרחובות פרישמן לגורדון, אותו חוף שלמרגלותיו שכונת מחלול, ‏הייתה עבורנו מקום קסום ואהוב מאוד לבילוי. כאן, בחוף זה, עמד צריף מוארך - ‏ה- 'טיר' - שהיה מועדון קליעה ברובה אויר. בכל פעם שהצלחתי לחסוך פרוטות ‏אחדות הייתי רץ ל- 'טיר', מטפס בהתרגשות במדרגות וממהר לנסות את כוחי בירי ‏למטרה. אולם אין ספק כי החוויה העיקרית בחוף הזה הייתה לרחוץ בים, 'לתפוס ‏גלים' ולשחק מטקות. גם שרידי אניית האצ"ל - 'אלטלנה', שנמצאו כ- 200-300 ‏מטרים מהחוף היו לנו, הנערים, מקום שעשוע ומטרה שיש להגיע אליה בשחייה, ‏כמובן. נהגנו לצלול אל בין השרידים שמתחת למים, ומאלה שהיו על פני המים ‏קפצנו לים - דבר שהיה מסוכן למדי. לאחר שנים אחדות פורקה האנייה סופית ‏והורחקה מהחוף.
לימודיי במגמה הריאלית
‏בספטמבר 1949‏ התחלתי ללמוד בכיתה י' במגמה 'ריאלית א', כשאיתי רק ‏מעטים מחברי לספסל הלימודים של כיתה ט', רובם בנים, בעוד רוב הבנות פנו ‏למגמה הספרותית. המחנך שלנו היה דמות יוצאת דופן בנוף הגימנסיה ולו רק ‏מעצם היותו צעיר סגל המורים: הד"ר פרידה כרמי, לימים כרמי יוגב, בעצמו בוגר ‏הגימנסיה, היה בן 30 ‏בסך-הכול, מבוגר מאתנו, תלמידיו, ב- 14 ‏שנים ‏וליווה אותנו עד תום לימודי בכיתה י"ב, בלמדו אותנו מתמטיקה וכימיה. מטבע ‏הדברים, מורה שכזה הבין ללבנו והיה קרוב אלינו ברוחו הרבה יותר מהמורים ‏האחרים, שהיו מבוגרים. בשעורי המתמטיקה שלו הצליח כרמי להקנות לנו ידע ‏מקסימאלי והכין אותנו בהצלחה מרובה לבחינת הבגרות במקצוע הקשה שזכה ‏לתואר 'מלכת המדעים'. ניסוחיו המדויקים והברורים, שהקנו לנו את הידע ‏הדרוש בכל מקצועות המתמטיקה: אלגברה, טריגונומטריה, חשבון דיפרנציאלי ‏ואינטגראלי ועוד, היו עד כדי כך מרשימים וטובים שמאוחר יותר, בבחינות לבית ‏הספר לרפואה, בחרתי במתמטיקה כאחד מ- 'מקצועות הבחירה'. בכימיה - מקצוע ‏חשוב לא פחות - למדנו מכרמי את יסודות הכימיה האורגנית והאן-אורגנית. המחנך ‏הצעיר והדינאמי שלנו ‏היה אדם נעים הליכות שהבין אותנו ולמרות קפדנותו הרבה ‏עורר בכולנו יראת כבוד. בהיותנו בכיתה י' הוא התמנה גם כחבר הנהלת הגימנסיה ‏ותרומתו הגדולה לכיתתנו, במהלך שלוש השנים הבאות, הייתה בגיבוש החברתי של ‏הכיתה, עד כדי כך שכאשר התחתן הרווק המבוקש הזה עם בתיה, גם היא בוגרת הגימנסיה, במהלך שנת הלמודים של ‏כיתה י"א, הוא הזמין את כל כיתת 'ריאלית א' למסיבה מיוחדת שהוא ואשתו ערכו בדירתם ביפו. פגשתיו בפעם אחרונה בעת המפגש של מאה שנה לגימנסיה, בגיל קרוב ל-90, עדיין אפשר להכיר בו את האיש ‏הנמרץ, חריף הביטוי ונעים ההליכות של פעם.
‏זכורה לטובה גם המורה דבורה אילון-סירני, המורה לטבע וביולוגיה, שהייתה אישיות ‏מקסימה והרחיבה את אופקי בתחום הביולוגיה, במיוחד כשיצאנו ללמוד מחוץ ‏לכותלי הגימנסיה בטבע, ייבשנו פרחים ועסקנו בטבע ואופן ישיר ובלתי אמצעי.
‏אצל המורה לגיאוגרפיה, סברדלוב רפאל, גוץ קירח, לא ‏למדנו הרבה גיאוגרפיה אבל הוא נחרת בזיכרוני בשל דמיונו הקודח, ממנו בדה ‏סיפורים שלא היו ולא נבראו. באחת הפעמים, כשנחה עליו רוח הסיפורים, הוא סיפר ‏לנו כי שט באנייה מאודסה לניו-יורק ומול הנמל בניו- יורק פרצה לפתע סערה עזה ‏שהטביעה את האנייה על נוסעיה. חלקם קפצו למים ושחו לעבר החוף של ניו-יורק, בעוד הוא החליט לעשות תפנית ולשחות .... בחזרה לאודסה!  למורנו, סברדלוב הייתה ‏שיטה מיוחדת לפיה, במהלך השיעורים שלו, היה קורא לתלמידים לגשת ללוח, לפי ‏סדר האלף-בית הרשום ביומן הכיתה. כשפעם קרא למישהו ששמו התחיל באות ‏אלף, ופעם למישהו ששמו התחיל באות תו וכך הלאה: מהראש ומהסוף לסירוגין. ‏כך יצא שבגלל שמי נקראתי רבות ללוח. שמועה אחת שעברה ממחזור למחזור, ‏סיפרה כי המורה סברדלוב אינו קורא את המבחנים המוגשים לו, ואני נבחרתי על-‏ידי הכיתה לבדוק את אמיתות השמועה. בהגיע המבחן של סוף השנה כתבתי בראש ‏העמוד את שמי, באותיות גדולות, בעוד בגוף המבחן כתבתי את אחד מספוריו הדמיוניים של המורה. כשהוחזרו המבחנים הופתעתי, וכמוני כל תלמידי הכיתה, ‏לראות שקיבלתי ציון 'טוב מאוד'!  האיש אכן לא קרא את המבחנים.
 ‏נתן לוין ,המורה לאנגלית, הגיע מדרום אפריקה והיה בעל ידע מעמיק לא רק ‏בהוראת השפה האנגלית אלא גם בספרתה, וזו כנראה הסיבה שהוא לימד אותנו ‏יצירות של סופרים ומשוררים אנגליים בהם ביירון, קיפלינג, אליוט, וכמובן מחזות ‏של שייקספיר , 'מקבת', ו-'יוליוס קיסר'. כדי להבין את האנגלית ‏שלהם ישבתי שעות ארוכות ב-'בית ביאליק' וניסיתי להיעזר בתרגום העברי שהיה אז ‏בארץ. מהר מאוד נוכחתי שהרבה יותר קל לי להבין את האנגלית מאשר את ‏התרגום העברי. המורה לוין, שנחשב לאדם דייקן וקפדן הן במתן שעורי הבית והן בבדיקת העבודות והחזרתם במועד, אמנם הכין אותנו בהצלחה לבחינות הבגרות ‏בשפה זו- מקצוע שנתפס כאחד החשובים בבחינות הבגרות- אך לא לשימוש מעשי ‏בשפה האנגלית היומיומית.
‏את המקצועות ההומאניים - ספרות, דקדוק, תלמוד ותנ"ך - למדתי בחוסר עניין מובהק.
המורה לתנ"ך, אשר וייזר, היה מומחה גדול בתחום ואף פרסם מחקרים ‏והוציא ספרי מקראי עם פירוש משלו. המורה דורפלר אריה לימד אותנו תלמוד והיה מחליפו של מורה ותיק בגימנסיה- הד"ר יוסף בורג שנכנס אז ‏לפוליטיקה מטעם המפד"ל ושירת ברוב ממשלות ישראל בעשרות השנים הבאות. הסופר ‏והמשורר דוד שמעוני היה זה שלימד אותנו ספרות. שמעוני, בעיקר משורר של ‏העלייה השנייה, תיאר באידיליות שלו את הווי החלוצים ועשה זאת בנאמנות ‏ובחיבה רבה. האידיליות שלו נכללו בתוכנית הלימודים של בתי-הספר התיכוניים ‏באותן שנים ובחלקנו, תלמידי הגימנסיה, נפלה הזכות ללמוד את החומר ישירות מפי ‏המשורר.
‏מלבד אנגלית כמקצוע-חובה היה על כל אחד מאתנו לבחור שפה-זרה נוספת. ‏הבחירה הייתה בין ערבית לצרפתית, היקף שעות הלימוד של השפה ‏הזרה השנייה היה דל ועמד על כשליש משעות הלימוד של האנגלית. בחירתי נפלה ‏על השפה הצרפתית, אותה לימדה חנה ב'ז'ינסקי שאולי ידעה את השפה, אך ‏לא ידעה ללמד אותה ובעיקר התקשתה להשתלט על הכיתה, ועד היום ידיעותיי בצרפתית  דלות מאוד.
‏אחד המקצועות החשובים במגמה הריאלית היה כמובן, הפיסיקה, מקצוע אותו ‏לימד הד"ר מנחם אורן, שבנו יונה למד אתנו. הד"ר אורן, שעלה מרוסיה ‏לאחר מלחמת העולם השנייה, , הכיר היטב את היקף ידיעותיו של ‏כל תלמיד ובנוסף היה גם אמן בשחמט. הקושי העיקרי שלו היה ההסתגלות לכיתה ‏של צברים, שהמשמעת לא הייתה הצד החזק שלהם ולעתים אף התווכחו על ציונים ‏שקיבלו- דבר שהוא לא היה רגיל לו. כאשר תלמיד היה מקבל ציון נמוך, הייתה לד"ר ‏אורן הערה קבועה אותה כתב על דפי המבחן של אותו תלמיד: 'התקדמת מאוד, כי ‏כבר נוכחתי שהגעת לשלב בו הנך מודה שאינך יודע' ! הוא הכין אותנו היטב ‏לבחינת הבגרות והחומר שלימד אותנו בתיכון היה בסיס איתן לבחינת הכניסה שלי לבית-הספר לרפואה, במקצוע הבחירה.
‏שיעורי הגדנ"ע שהחלו בכיתה י' היו חלק בלתי נפרד ממערך השעורים בכל תיכון בארץ. מסגרת הגדנ"ע הוקמה על-ידי ארגון 'ההגנה' עוד לפני קום המדינה, תחת השם 'חג"ם' - חינוך גופני מוגבר. במסגרת זו לימדו קשר ואיתות, בצד תכנית אינטנסיבית להגברת הכושר הגופני - כהכנת הנוער לקראת גיוסו לשירות הצבאי. מדריכי הגדנ"ע היו חיילי צה"ל, איתם עשינו תרגילי סדר בשעות הבוקר המוקדמות, קליעה למטרה, ואיתם יצאנו ל 'מסעות' ולמחנות עבודה. שיאם של אימוני הגדנ"ע היה היציאה למסע למצדה, בכיתה י"א, או לבסיס האימונים של הגדנ"ע דאז, ששכן בבאר-אורה, מצפון לאילת. מטרת המסע המפורסם והיוקרתי למצדה, שארך שבוע ימים, ‏הייתה, בצד הכרה מקרוב של חבל ארץ זה, הגברת הכושר הגופני שלנו, דבר שנעשה על-ידי טיפוס למצדה והליכה ממצדה ועד האזור שכיום הוא העיר ערד, וכן תרגול משמעת מים בעת מאמץ, בתנאי אקלים קשים. ‏
המסע למצדה – משמעת מים
בשנת 1951 ‏יצאה הכיתה שלי למצדה. לא כל ההורים התלהבו מהמסע המפרך הזה, שנערך ואורגן על-ידי הגדנ"ע ולא על-ידי הגימנסיה, לחבל ארץ מרוחק שלא אפשר קשר עם הילדים. חלק מאותם ההורים, הבורגנים שבהם, הכינו את הילדים למסע הזה כאילו הם יוצאים לפחות לחודש ימים ומחשש שמא ירעבו חלילה, ציידו אותם הורים אלה בכמות אדירה של קופסאות שימורים, ממתקים, בגדים להחלפה, שקי שינה ואפילו מותרות כמו מצלמות וטרנזיסטורים. אני הרגשתי נוח מאוד שכן מותרות כמו שק שינה, מצלמה או טרנזיסטור ממילא לא היו לי, קופסאות שימורים לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות לפרק זמן של שבוע וגם לא מצאתי לנכון לעשות זאת, כיון שהגדנ"ע סיפק את כל המזון הדרוש. תחילת המסע - באוטובוסים לכיוון באר-שבע, אז הדרך היחידה בה אפשר היה להגיע למצדה - אותו צוק תלול ומבודד, המזדקר במדבר יהודה,  והגישה אליו, לפחות באותן שנים, הייתה אפשרית רק דרך שבילים תלולים ומפותלים. מצדה, מעוז הגבורה והמוצב האחרון של 967 ‏מהקנאים ובני משפחותיהם, בהנהגת אליעזר בן-יאיר, בתקופת המרד הגדול ברומאים.
‏בתקופה בה עלינו אנחנו על ההר התבצעו החפירות הארכיאולוגיות, שנעשו בעיקרן על-ידי צוותי ארכיאולוגים מהאוניברסיטה העברית, בהם הפרופסור יגאל ידין וצוותו - בחיתוליהן. מצדה של אותם ימים הייתה מצדה שונה מזו שנחשפה במהלך שנות החפירות במקום, התיעוד והשחזור. בהגיענו לפסגה קיבלנו הסברים מקיפים על האזור כולו, בצד הסברים על מגני מצדה, ארגונם וכן הצביון הלאומי-דתי של הקנאים. באותו לילה, של לינה על פסגת מצדה, נערך כמובן קומזיץ סביב המדורה, נפתחו קופסאות שימורים, מישהו ניגן באקורדיון וכולנו שרנו ורקדנו ריקודי עם. בשעה 11 ‏בלילה הצטווינו ללכת לישון. אני התכסיתי בשמיכה שהבאתי מהבית, הבטתי בירח ובכוכבים ממעל ופשוט רעדתי מקור ולא הצלחתי להירדם בלילה המדברי הקפוא. מ', ששכבה לידי בשק השינה החם והמרופד שלה, ראתה שאני קפוא והזמינה אותי לחלוק אתה את שק השינה. חום גופינו עלה מהר מאוד על זה של הקור המדברי ומובן שבאותו לילה לא ישנו שנינו, ולא בשל הקור.
‏עם עלות השחר התחלנו במסע הירידה הארוך דרך 'שביל הנחש' המפותל והקשה, היישר לשרידי מחנה רומאי למרגלות מצדה וים המלח, משם היה עלינו לצעוד לאורך חוף ים המלח עד עין בוקק.
‏בשנים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה נהגו באמוני ההגנה, הפלמ"ח, הגדנ"ע וכאמור בהמשך אף באמוני צה"ל- משמעת מים, שפירושה היה צמצום אספקת המים והימנעות משתייה - ובכך להוכיח סיבולת גופנית והסתגלות לתנאי מזג האוויר הקשים. משטר זה היה קיים ‏בצה"ל עד שנת 1959 ‏- שנה שבה ערך ד"ר ברוך פדה, אז קצין ‏רפואה ראשי, ניסיון חשוב ומכריע בנושא זה ששינה את כל ההתייחסות בצה"ל ‏למשמעת המים, ושבוצע על-ידי קבוצת רופאים, בני המחזור שלי מהעתודה האקדמית שלי 1959. תוצאות ‏הניסוי הוכיחו חד משמעית כי משמעת מים פוגעת בבריאות האדם ובתפקודו, ‏מה שכמובן משבש גם את יכולתו למלא כראוי את תפקידו. בעקבות הניסוי הוחלט בצה"ל לבטל את משמעת המים, תוך המלצה על נוהל שתייה בלתי מוגבלת, ‏בכל תנאי אפשרי, וחובה על צה"ל לדאוג לאספקת מים כדי לאפשר לחייליו לתפקד.
‏אולם המסע שלנו, השביעיסטים של גימנסיה 'הרצלייה', התקיים 9 ‏שנים ‏לפני פקודת צה"ל החדשה ולכן ממחנה הרומאים צעדנו במסע רגלי לאורך חוף ים ‏המלח, בטמפרטורה הולכת ועולה שהגיעה עד 40 ‏מעלות צלסיוס, ‏כשכל הציוד שלנו ‏על גבנו, לעבר עין בוקק. לאחר הליכה של קילומטרים אחדים, בהגיע שעות ‏הצהריים והחום היוקד היה בשיאו, נתנו המאמץ ומשמעת המים את אותותיהם, ‏כיון שכולנו כבר שתינו בדרך את מלוא המימייה שהייתה צריכה להספיק לנו ל- 24 ‏שעות. עכשיו החלו ליפול ראשוני הגדנעים, בעיקר אלו עם התרמילים הכבדים, ‏שהיו מלאים בציוד שהעמיסו עליהם הוריהם המודאגים. אחדים מהם, בייאושם, ‏החלו להשליך חלק מציודם, במיוחד שקי שינה וקופסאות שימורים, בצד הדרך.
‏מפקד אותו מסע, איש צעיר שלא היה מודע לפיזיולוגיה של האדם, עשה טעות גורלית כשאמר לנו להיכנס ולטבול ביס המלח. כמובן שכולנו נענינו בשמחה להצעה ‏המפתה וכל עוד היינו במים- אכן הרגשנו מצוין. אלא שטבילה בים המלח, מים ‏שבהם ריכוז המלחים גבוה במיוחד, גורמת לפעולה פיזיולוגית הידועה והיא ‏איבוד עצום של מי הגוף. כלומר, למרות הרגשתנו המצוינת בשהותנו במים, אחרי ‏ההליכה המפרכת, באותם רגעים ממש גם איבדנו את רזרבות הנוזלים בגופנו ומנגד ‏- בשל משמעת המים- לא מילאנו את החסר. לאחר טבילה של כשעה ‏במים הצטווינו להמשיך במסע. בשלב זה חלק ניכר מהנערים והנערות פשוט לא ‏היה מסוגל יותר להתקדם. הם החלו לזרוק את כל ציודם, אפילו מצלמות ‏וטרנזיסטורים, בתקווה שיוכלו להמשיך במסע, אולם למרות זאת רבים מהם ‏התעלפו ונפלו בשטח. ההתקדמות לעבר עין בוקק הייתה איטית ומייגעת מאוד, ‏כשחלק מאתנו שוכבים בצדי הדרך. המצב הדאיג מאוד את מארגני המסע ‏והחלה בהלה. הם חיפשו כל דרך לקבל עזרה בטיפול בצעירים המעולפים. כמות ‏המים הרזרבית שבידיהם הייתה מוגבלת. הם ניסו להשקות חלק מהתלמידים אולם ‏הכמות לא הספיקה לכולם. הסיוע הגיע מבדואים המתגוררים באזור, אשר צפו ‏במסע "המפואר" הזה של חיילי צה"ל לעתיד לבוא. הבדואים הגיעו אלינו, עזרו ‏להעביר את המעולפים, הפזורים לאורך המסלול, לצל, עזרו לאסוף את הציוד ‏הזרוק והמפוזר בשטח ובהמשך סייעו לכולנו להגיע ליעד - עין בוקק. אני אישית ‏עמדתי על רגלי לאורך המסע, אולי בשל העובדה שתרמילי, מלכתחילה, היה קל מאוד ‏וכמעט ריק, וכנראה גם בזכות הכושר הגופני שרכשתי בפעילות הספורטיבית הענפה ‏שלי. לכן, בעוד הבדואים מפנים את רוב התלמידים לכיוון עין בוקק, אני נשארתי עם עוד שלושה ‏מדריכים וחמישה תלמידים בעלי כושר גופני דומה לזה שלי כמאסף בשטח, ‏והגענו כולנו לעין בוקק עם רדת החשיכה. עד היום אני זוכר את הרגע בו טבלתי ‏את ראשי ופני במי המעיין ובמשך דקות ארוכות שתיתי ללא הפסקה ממימיו. אז הכרתי, לראשונה בחיי, את חשיבות המים כמצרך החיוני ביותר לאדם, יותר ממזון- שאת היעדרו וחסרונו חוויתי במשך תקופה ארוכה בעת שהותנו בסיביר במלחמת העולם השנייה.
‏היו בינינו תלמידים חלשים יותר, שגם לאחר שתיית המים לא התאוששו ופונו מיד לתל-אביב. האחרים, שהיו מסוגלים לעמוד על רגליהם, המשיכו למחרת היום במסע, בטיפוס בהר לכיוון תל- ערד, העיר הכנענית העתיקה. שם, לאחר קומזיץ, נערכנו לשינה. למחרת, ביום האחרון של המסע, התקדמנו רגלית לבאר-שבע, עיר שלראשונה ראיתי אותה. סיירנו, עשינו את הלילה בבית-הספר העירוני ולמחרת חזרנו לתל-אביב. כישלונו של המסע הזה, שהיה אמור להיות גולת הכותרת של אימוני הגדנ"ע שלנו, והפגיעה האפשרית בבריאות התלמידים, נחקרו לעומק בידי השלטונות והאחראים, במיוחד לאור תלונות קשות מצד הורים.
צופי הגימנסיה
‏כפי שכבר הזכרתי, תלמידי הגימנסיה נחלקו לשלוש קבוצות חברתיות: אלה שהעדיפו את 'החברה הסלונית', אלה שהלכו ל'צופים' ואלה שהלכו לתנועות נוער 'מפלגתיות' יותר. אני נמניתי עם חניכי ה'צופים', אותה תנועת נוער כלל עולמית, ‏שמטרתה לפתח את הצעירים גופנית ורוחנית. מהר מאוד החלה התנועה להתפשט ברחבי תבל, ובפלשתינה הוקמה בשנת 1920 ‏בידי אגודות נוער וספורט, בהם 'אגודת המשוטטים' ו- 'אגודת הרצלייה'. בהדרגה נוסדו 'שבטים' נוספים של ה- 'צופים' ובשנת 1935 ‏החליטה הנהלת הגימנסיה להקים בין כתליה את צופי הגימנסיה, עבור תלמידי הכיתות הנמוכות וכיתות הביניים, כשמדריכים גויסו מקרב תלמידי הכיתות הגבוהות, אלה שהתחנכו עד אז בתנועות נוער אחרות. היענות התלמידים לתנועת הנוער החדשה הייתה גדולה, מה גם שההורים סמכו ידיהם על היוזמה, והנהלת הגימנסיה הקצתה צריף קטן בחצר לפעילות שוטפת ומינתה את ד"ר ברוך בן- יהודה, לימים מנהל הגימנסיה, ל- 'ראש השבט'. באותן שנים עדיין הייתה זו תנועת נוער עצמאית, ללא כל זיקה להסתדרות הצופים הכללית, שבמסגרתה אורגנו מסיבות שבת, מחנות עבודה וטיולים, כשבמרכז הפעילות כולה עומד החינוך הציוני, ידיעת הארץ וההתיישבות החקלאית. צופי הגימנסיה אף קבעו לעצמם 'דיברות' משלהם, שונות מאלה של תנועת הצופים הכללית. היו אלה 'דיברות' ייעודיות. כך, למשל, חוקת צופי הגימנסיה קבעה הכרה בשלושת מקורות החינוך לנוער: הבית, בית-הספר ותנועת הנוער. נקבע כי על התנועה לפתח ולהדגיש את תולדות הציונות, ידיעת הארץ וצורות ההתיישבות.
‏כשהצטרפתי לצופי הגימנסיה, כתלמיד כיתה י', כבר היה שבט זה חלק מתנועת הצופים הארצית. אהבתי את הפעולות שהתקיימו פעמיים בשבוע, ובעיקר אהבתי את הדרכת הדור הצעיר, תלמידי הכיתות הנמוכות. העיקרון שיותר מכל האחרים קסם לליבם של רוב חניכי התנועה היה עקרון 'ההגשמה', כלומר הגשמה הלכה למעשה של החלוציות. פירוש הדבר היה התגבשות ל- 'גרעינים' שהצטרפו, בתום הלימודים, לקיבוצים קיימים או הקימו קיבוצים חדשים. צופי הגימנסיה לקחו חלק חשוב בהקמת ישובים וקיבוצים בהם מעגן מיכאל, האון, תל-קציר, יראון ואחרים. על סף סיום לימודי, בכיתה י"א, כשרבים מחברי ל- 'צופים' כיוונו את עיקר פעילותם ותכניותיהם ל- 'הגשמה', אני ידעתי שברצוני להמשיך בלימודי האקדמיים וחשתי שלא הוגן יהיה להמשיך ולקחת חלק בפעילויות התנועה, מה גם שהשבט עבר באותה עת לפעילות במקום אחר, והתמקם לבסוף בצריף מרוחק שהוקם עבורו בשטח שהיום עומד עליו הסינמטק, דבר שתרם אף הוא להחלטתי להפסיק את חברותי בתנועה. שנים אחר-כך, בירושלים, היו שני בני, ינון וערן, חניכי 'שבט מצדה' שבעמק מצלבה. הדור השלישי, הנכדים יונתן ומירב, ילדיו של ינון, היו באותו שבט בו היה אביהם מדריך, אך רק לזמן קצר. כיום, ממשיכים בתנועה הנכד הצעיר רועי, והנכדה נוגה   ילדים של ערן.
‏במהלך שנת הלימודים, ‏בהיותי בכיתה י', התרחשו בארץ שלושה מאורעות שהסבו את תשומת לב הציבור כולו; הובא לארץ ארונו של הד"ר בנימין זאב הרצל, ואתו הובאו גם ארונות הוריו ואחותו. המוני בית ישראל טרחו ובאו מכל קצות הארץ, כדי לעבור על ארונו של חוזה המדינה, שהוצב ברחבת הכנסת, ששכנה אז על שפת ימה של תל-אביב. גם אני חשתי צורך עמוק לעבור על פני הארון ולמחרת היום יצא מסע ההלוויה לבירה, לעבר הר המנוחות, שלאחר הטכס הממלכתי נקרא 'הר הרצל'. למנהל הגימנסיה, ד"ר בוגר, הייתה זו סיבה טובה דיה להוציא את שכבת תלמידי כיתות י' לביקור בקבר הרצל והמועד שנבחר לכך היה חופשת החנוכה. המסע החל בהליכה רגלית מחצר הגימנסיה לעבר תחנת הרכבת, ששכנה ליד 'בית הדר'. קו הרכבת בין יפו ‏לירושלים היה הקו הראשון שהוקם בארץ ופעל ברציפות כמעט עד סוף המאה ה- 20‏. באותן שנים עברה הרכבת דרך לוד לכיוון בית שמש, משם התפתלה הרכבת בין ההרים, בנוף מיוער ויפה, עברה באזור המפורז שליד כפר בית צפפה - ממנו הושלכו לא אחת אבנים לעבר נוסעי הרכבת, ועד לתחנה הסופית במושבה הגרמנית, בעמק רפאים. את המשך הדרך לעבר הר הרצל עשינו, כמובן, ברגל. עלינו לרחוב המלך ג'ורג', חצינו את השכונה היהודית רחביה עד עמק מצלבה ומשם, דרך שדה גדול שלימים עתיד להיות רחוב רופין, עשינו דרכנו עד לכביש המוביל לבית הכרם. חצינו את השכונה היפיפייה וטיפסנו בעלייה לכיוון הר הרצל. ליד קברו של חוזה המדינה קיבלנו מהד"ר בוגר שיעור מקיף על האיש, חזונו וספרו 'מדינת היהודים'- שהותיר בנו רושם רב.
‏חורף 1950 ‏הוגדר כקשה ביותר בארץ-ישראל מזה שנים רבות. יש אומרים כי תופעה של שלג מתרחשת בתל-אביב אחת ל- 40 ‏שנה. בשפלת החוף ובתל-אביב ירד שלג כבד שגרם להפסקת פעולת התחבורה הציבורית בעיר ולהפסקת הלימודים בבתי-הספר ובגני הילדים.
‏בי, כמי שנולד וגדל באירופה, העלה המעטה הלבן שעל רחובות עירי זיכרונות מהשלגים של מלחמת העולם השנייה, כשחיינו בסיביר, אלא שפה, בעיר הים התיכונית שהפכה לביתי, נמשכו מזג האוויר הסוער והשלג הכבד יומיים בלבד, בטרם החל להעלם . יומיים אלה של ביטול הלמודים הספיקו לנו, בני הנוער, כדי ליהנות מבניית בובות שלג ב- 'גן לונדון' שעל חוף הים ואף להעמיד בובת שלג גדולה בחצר הגימנסיה.
המכבייה השלישית
‏בתחילת שנת הלמודים של 1950 נרתמו תלמידי הגימנסיה לסיוע בארגון מאורע ארצי-לאומי חשוב ביותר באותם ימים: המכבייה השלישית. ‏המכבייה הראשונה במדינת ישראל החופשית.
‏כידוע, באביב 1932 ‏נעשה ניסיון ראשון בארץ לרכז נוער יהודי מכל פזורות הגולה, למפעל ספורט עולמי שכונה: ה-'אולימפיאדה היהודית'. לארץ הגיעו מאות ספורטאים יהודים, בעיקר מארצות אירופה ומהמזרח התיכון, שצעדו גאים בפתיחת האירוע, באצטדיון "מכבי", שנחנך ‏במיוחד לאירוע זה בצפון תל-אביב. המפעל הספורטיבי המרשים הזה השיג אז גם ‏את מטרתו הציונית, שכן רבים מבין הספורטאים שהגיעו להשתתף בתחרויות ‏האתלטיקה, השחייה, הכדורגל ועוד - נשארו בארץ כ-"עולים חדשים".
‏אנחנו, תלמידי הגימנסיה, סייענו בכל דרך אפשרית ובעיקר הועסקנו ‏כסדרנים באצטדיון רמת-גן שנחנך. כך גם בערב הפתיחה והנעילה של ה- "מכביה", עמדנו כגדנעים לבושי ‏חאקי בכל פינות האצטדיון וכמובן ששימשנו סדרנים במהלך שבוע המשחקים ‏השונים- מה שאפשר לנו לצפות בהם חינם אין כסף וליהנות מכל רגע, מתוך ‏תחושת גאווה שאנחנו מגויסים למבצע ממלכתי רב חשיבות. עד היום אני זוכר כי באותה "מכבייה" בלטו הספורטאים האמריקאים שזכו ‏במדליית הזהב בכדורסל, ונבחרת ישראל זכתה במספר מדליות באתלטיקה קלה ובכדורגל.
‏במקביל לאירועים הגדולים הללו מצבה הכלכלי של משפחתי הוסיף להיות בכי רע. ‏האינפלציה בארץ, שהלכה וגדלה, הביאה לכך שחובותינו, שהיו צמודים ללירה ‏האנגלית, רק הלכו ותפחו ומקורות ההכנסה שלנו ‏הצטמצמו אף הם. באותו שלב השארנו לעצמנו רק חדר אחד קטן בדירה ואת ‏המטבח. שני החדרים הקדמיים, עם המרפסת, הושכרו, למזלנו, למשלחת ‏המסחרית של הקונסוליה הפולנית. הדבר התאפשר לאחר שאמי הכירה אישית את ‏השגריר הפולני הראשון במדינת ישראל, מר רפאל לוץ, שהיה ממוצא יהודי, והוא זה ‏שהעלה את ההצעה לשכן את משרדי לשכת המסחר הפולנית בדירתנו, דבר שסייע ‏לנו רבות ואפשר לנו לשלם את ההלוואות שלקחנו. בנוסף זכיתי אני לשכר נוסף, ‏אם כי זעום, כשהועסקתי כ- 'נער שליח' שהעביר את החומר הרשמי של המשלחת ‏המסחרית, ממשרדיה שבדירתנו למשרדי הקונסוליה, ששכנה ברחוב אלנבי.
בעוד אני מתחיל את לימודיי בכיתה י"א התגייסה אחותי מרים ‏לצה"ל ושירתה בשלישות שבאזור יפו, דבר שאפשר לה ללון בבית. המצב הכלכלי ‏בבית השפיע גם על מרים, שהייתה נערה בלונדית נאה וחברותית, אך לעומת ‏חברותיה לא יכלה להרשות לעצמה לקנות את הבגדים האופנתיים שהיו מקובלים ‏אז ב- 'חברה הסלונית' של צעירי תל-אביב. ‏אימא, גם אחרי מות אבא, המשיכה להתרועע עם אותם חברים עימם נפגשו בעודו ‏בחיים, והמפגשים התנהלו כסדרם בעיקר בקפה 'דליה'.
‏בין הדיירים הרבים שעברו בדירתנו במהלך השנים זכור לי במיוחד ד"ר זליג סוסקין - אגרונום ועסקן ציוני מקרים שעלה עם העלייה ה"יקית". איש מיוחד זה, שהיה ממקימי ‏העיר נהרייה, רשם לעצמו זכויות רבות בישוב העברי, הן בפעילותו הציונית והן ‏ובעיקר בפיתוח החקלאות בארץ. הוא פיתח חקלאות הידרופונית שבה גודלו ‏הצמחים בתמיסות חומרי מזון ללא תלות בקרקע הטבעית. מלבד חשיבותה העצומה לחקלאות, באזורים בהם אין קרקע מתאימה, אפשרה ‏שיטתו גם אספקת ירקות טריים בשנת שמיטה ליהודים שומרי מצוות. כנער ‏הרביתי לשוחח עם הד"ר סוסקין והוא הרחיב את ידיעותיי בפיתוחים המדעיים ‏השונים.
לימודים ובילויים
‏הדבר החשוב לי ביותר כתלמיד הכיתה השביעית והשמינית היה לסיים את ‏הגימנסיה בציונים גבוהים עד כמה שאפשר, לעבור בהצלחה את בחינות הבגרות ‏ולהתקבל ללימודים באוניברסיטה. אולם בצד הדגש ששמתי על הלימודים, ‏לא הזנחתי את הפעילויות האחרות שלי, במיוחד אלה הספורטיביות. המשכתי ‏לשחק כדור-יד ובכיתה י"א התנסיתי לראשונה, ביחד עם עוד כמה מתלמידי ‏השכבה, בשעורי אגרוף בהשפעת המורה להתעמלות, צבי אבן-זהב, אשר מילא את מקומו של המורה האגדי מר צבי נישרי. הפחתי ‏את משחקי הכדורגל והקדשתי יותר שעות למשחקי טניס שולחן (פינג-פונג) - בהם עשיתי ‏חיל ואף זכיתי, בכיתה י"ב, בתואר אלוף הנוער. ‏באותן שנים המשכתי ליהנות, גם בימי החורף הגשומים, מחוף ימה של תל-אביב, כשעיקר פעילותנו ‏התרכזה באזור פרישמן וחוף גורדון שהיו קרובים לביתנו. 
‏למרות התייחסותי הרצינית ללימודים והחשיבות הרבה שהייתה להם בעיניי, בכל הקשור ללימודי ההמשך שלי, היו לא מעט פעמים בהן ,יחד עם כמה מחברי וחברותי לכיתה, 'הברזנו' מבית-הספר. בעיקר בחרתי להיעדר משיעורים במקצועות  הומאניים: ‏ספרות, דקדוק, תנ"ך, תלמוד. כשהחלטנו להסתלק מבית-הספר נהגנו לרוב ללכת לקולנוע 'תמר', שנפתח אז ברחוב אלנבי והקרין ברציפות, משעות הבוקר, בעיקר 'סרטים כחולים'- דבר שכמובן סיקרן ומשך אותנו מאוד.‏
‏בקיץ של אותה שנה עזבתי את 'הצופים' ובתחילת השמינית הצטרפתי ל-'חברה ‏סלונית' טיפוסית לתלמידי הגימנסיות התל אביביות. חברי הקרוב, אריה ‏דורסט, הכיר לי אחדים מחבריו שלמדו ב'תיכון חדש': אוקי דובדבני, שמואל ‏ויינברג, ג'קי דיאמנט שנפל במלחמת יום הכיפורים ‏ודוד לוריא, שהיה ‏מדרום-אפריקה וניגן בגיטרה. חברנו לבנות  מגימנסיה 'גאולה', בהן רותי יעקובסון שלהוריה היה בית-מרקחת 'הגליל', שולה ברקוביץ אמו של ראש העיר ירושלים ניר ברקת ואחרות. כ-'חברה סלונית' נהגנו להיפגש בעיקר ‏בלילות ששי ולעתים אף במוצאי שבת, בדירת אחד מהחברים ורקדנו ריקודים ‏סלוניים. עם קבוצה חברתית זו המשכתי לבלות גם בהיותי סטודנט ‏לרפואה באוניברסיטה העברית.
‏במהלך הלימודים בשמינית התרכזנו בעיקר במקצועות בהם עמדנו להבחן בבחינות ‏הבגרות והחל מפסח  ‏החלה ההכנה המרוכזת לבחינות. בתקופה זו למדתי ‏יחד עם חבריי מ-'תיכון חדש': אריה, שמואל, ג'קי ואוקי, כל פעם בבית אחד ‏מהחברים. לחבורת הלומדים הזו השתייך גם חברנו משה זוהר, שלמד בתיכון עירוני והיה גאון במתמטיקה ובפיסיקה - מה שסייע לנו מאד בהכנות שלנו ‏לבחינות במקצועות אלה. את הבחינות עברתי בהצלחה - דבר שהבטיח לי כניסה ‏חלקה לאוניברסיטה אולם לא מספקת ללימודי הרפואה - כפי שיתואר בפרק הבא.
‏בשנת 2005 ‏בחגיגת שנתה ה- 100 ‏של הגימנסיה, אירוע רב משתתפים שהתקיים ‏בגני התערוכה בתל-אביב, השתתפו מעטים מבוגרי המחזור שלי- מחזור מ' ואחדים ‏מהם, בעיקר מאלה שלא ראיתי שנים ארוכות, בקושי זיהיתי, מחמת ‏הזקנה שקפצה עליהם. ביחד עם כמה מתלמידי המחזור שלנו בדקנו אם אכן ‏עמדו מורי הגימנסיה במטלות ובמטרות שהציבו לנגד עיניהם מייסדי הגימנסיה- ‏באשר להקמת דור של משכילים עבריים בארץ ישראל, שילכו לפני העם ויתוו לו את ‏הדרך. עברנו על רשימת שמות הבוגרים והגענו למסקנה שהמשימה הושגה ‏בצורה מרשימה.
‏במהלך למודי במגמה הריאלית ישבתי בטור האמצעי בספסל הרביעי, לצדי ‏מנחם גולדברג - בן יחיד להורים פולנים, גרושים, שהתגורר בדיזנגוף 6‏. מנחם היה ‏חבר בתנועת נוער של מפלגת הציונים הכלליים - תנועה בורגנית בעיקרה, מה שעורר ‏לא מעט ויכוחים אידיאולוגיים בינינו מכיוון שדעותיי היו שונות, אולי בשל המצב ‏הסוציו-אקונומי אליו נקלעה משפחתי. מאות הערות ונזיפות קיבלנו, מנחם ואני, ‏בגלל הדברת האינסופית שלנו במהלך השיעורים. לעתים, כשכלו כל הקיצים, אף ‏הוצא אחד מאתנו מהכיתה. בשנים שלאחר התיכון סיים מנחם לימודי משפטים ‏באוניברסיטה העברית בירושלים ובתפקידו האחרון הוא נשיא בית המשפט הארצי ‏לעבודה.
‏בספסל שלפני ישב עמיחי שביט, בן אמצעי להורים גרושים שאביו היה תעשיין, ‏בעל בית החרושת 'שביט' לתנורים, שבבעלותם הייתה חנות גדולה למוצרי חשמל ‏ואלקטרוניקה. אחיו הבכור של עמיחי הוא 'בומה' שביט, שהתפרסם בשעתו בזכות פעילותו הענפה בהתאחדות התעשיינים והשפיע רבות על הכלכלה ‏הישראלית. עמיחי עצמו, בהיותו בן לתעשיין עשיר, היה מצויד תמיד בחידושי ‏האלקטרוניקה והיה הראשון שהביא לכיתה טרנזיסטור - תוך שהוא מפעיל אותו  ‏ומטמינו בתיקו. המורה המבולבל לא הבין מנין בוקע הקול הלא-מוכר. כיום עמיחי שביט הוא אחד הפסלים המודרניים המוערכים בישראל ומתגורר בעין-הוד. ליד עמיחי, באותו ספסל, ישב חיים קנת, בן לשופט מחוזי ולמשפחת עורכי דין שהתגורר בשדרות רוטשילד והיה אחד התלמידים המצטיינים בכיתה. בסיימו את הגימנסיה נותרו לו חודשים אחדים עד לגיוס לצה"ל ואותם ניצל עד תום כשנסע ל-  M.T.A ‏ה'טכניון' הנודע ורב המוניטין שבבוסטון, ארה"ב. כבר בשנה הראשונה הכירו מוריו בגאוניותו והבטיחו לו שעם גמר לימודי ההנדסה שלו יקבל משרה בכירה. הפיתוי היה גדול. חיים קנת לא שב לשירות הצבאי בצה"ל, למגינת לבה ‏של משפחתו המכובדת ולמורת רוחם של חבריו, ששירתו שנים רבות את המדינה. חיים סיים את לימודי ההנדסה בהצטיינות והפך לאחד המהנדסים הראשיים של חברת 'בואינג'.
‏מאחורי מנחם גולדברג ישב דני פריד, נער שמנמן, בן למשפחת סוחרים, שאחיו יהודה היה אחד המדריכים הבולטים והפופולאריים בתנועת ה-'צופים'. לאחר שירותו הצבאי נסע דני ללמוד רפואה בחו"ל ובשובו התמחה במחלות ילדים והיה למנהל מחלקת הילדים בבית- החולים 'וולפסון' שבחולון. למרבה הצער הוא הלך לעולמו בשל התקף לב.‏ מצדי הימני ישב מתי גרי, בנו של שר התעשייה דאז. מתי סיים את לימודיו בטכניון והוא מהנדס מצליח.
‏בספסל האחרון ישב איזק משה, עולה חדש שהגיע אלינו מרומניה היישר לשישית והתקשה מאוד בעברית. במהלך הלימודים בשישית ולאחר-מכן בשביעית הוא לא הצליח להתקדם בקצב של יתר תלמידי הכיתה וכאן התגלה הצד הפחות נעים והפחות חינוכי של הגימנסיה, שרצתה רק תלמידים שסיכוים לסיים בהצלחה את בחינות הבגרות היו גבוהים. בתום השביעית הוצא משה איזק מהגימנסיה. לאחר שירותו הצבאי כחובש הוא עשה בחינות בגרות אקסטרניות, סיים לימודי רפואה, אמנם כעשר שנים לאחר שאני סיימתי אותם, ובגיל מאוחר יחסית ‏התמנה למנהל היחידה לפסיכיאטריה בבית-החולים 'שערי צדק' בירושלים. ‏אלה דוגמאות על קצה המזלג. רבים מבין 40 ‏התלמידים שהתקבלו יחד איתי לגימנסיה בשנת 1948 ‏וסיימו את לימודיהם בהצלחה בשנת 1952 ‏התקדמו, ‏המשיכו בלימודיהם ועשו חיל בין במקצועות חופשיים- רופאים, מהנדסים, עורכי-‏דין ובין כאנשי מסחר מובילים. התלמידה הטובה ביותר בכיתה, בלהה לנצמן, ‏הפכה למורה בגימנסיה 'הרצליה'.
‏טכס סיום הלימודים של בוגרי מחזור ימ' של הגימנסיה היה מרשים ומרגש. 4 ‏שנים קודם לכן נכנסו לכאן נערים ועתה יצאנו בוגרים. כמקובל באותם ימים, ‏המנהל ד"ר חיים בוגרשוב  והמחנך שלנו ד"ר כרמי יוגב, קראו בשמו של כל אחד ‏ואחת מאתנו, לחצו את ידנו והגישו לנו ספר תנ"ך קטן עם הפסוק: 'והגית בו יומם ‏ולילה'.
‏בתום הלימודים עוד שמרתי, זמן מה, על קשר עם אחדים  ‏מהתלמידים. בשנים שלאחר מכן יילדתי חלק מחברותיי לכיתה ומאוחר יותר ‏טיפלתי בבנותיהם ובכלותיהם של אחדים מחברי לכיתה והבאתי לעולם את ‏נכדיהם.
‏השינויים המהירים וההתפתחות המואצת שחלו בתל-אביב, בצד נדידת ‏התושבים צפונה, לשכונות החדשות, אילצו את הנהלת הגימנסיה לחפש ולמצוא מקום חלופי לאותו מוסד ותיק ויפה שבמרכז הדרומי של העיר. בשנת 1955‏ הונחה אבן הפינה ברחוב ז'בוטינסקי, למעונה החדש של ‏הגימנסיה העברית 'הרצלייה', שנבנתה על מגרש שנרכש מהאחים מאייר, שהחליטו ‏להרוס את המבנה הישן והמפואר של הגימנסיה ברחוב הרצל ולהקים עליו את מגדל שלום- לזכר ‏אביהם שלום מאייר.
הריסת מבנה הגימנסיה היא אחת הטעויות היותר גדולות של פרנסי העיר תל-אביב וראשי העיר שלה, ובוודאי של הנהלת הגימנסיה. רק לאחר הריסת המבנה היסטורי, הטעון בכל-כך הרבה חזון, הגשמה ואידיאולוגיה, הבינו כולם שזו בכייה לדורות. כתב על כך העיתונאי אהרון בכר, שהתייחס להרס הגימנסיה מזווית היסטורית: "אחד מחלומותיו הפרועים של כל תלמיד תיכון הוא להגיע ברבות הימים אל בניין בית-הספר ולהרוס אותו. את החלום הצליחו להגשים האחים לבית מאיר, ובמקום שבו עמדה גימנסיה הרצלייה- גולת הכותרת של תל-אביב וסמל התחדשות היישוב העברי בארץ - הקימו את מגדל שלום מאיר. גורד השחקים הראשון בארץ, שבשנותיו הראשונות הכיל מוזיאון שעווה וחנות כל-בו מוכרת וידועה.‏ כל-בו שלום עבר מן העולם וכך גם מוזיאון השעווה, ותהילת הבניין כגבוה ביותר בארץ חלפה-עברה עם הקמת בניינים גבוהים עוד יותר. עם זאת, בקומת הכניסה לבניין מצוי פסיפס ענק, מעשה ידיו של נחום גוטמן, על ימי בראשית של תל-אביב, ובו שמור לגימנסיה מקום מכובד".
באופן אישי המשכתי בקשר עם הגימנסיה גם בשנים שלאחר סיום הלימודים, כשהמנהל ד"ר כרמי יוגב נהג להזמין אותי כרופא צעיר וכמלווה לטיולי הגימנסיה. השתתפתי גם בחגיגת היובל של הגימנסיה, בשנת 1955, כשצעדנו, בוגרים רבים, מהבניין הישן של הגימנסיה  בסמטה הצרה ביפו, ליד ככר השעון ובמפגש של 100 שנות הגימנסיה שהתקיים ב-2005.
website by Bynet Software Systems