ככל שתוחלת החיים עולה, אנו חווים שנים רבות יותר של בריאות רופפת וסיכון גובר לחלות במחלות המאפיינות את הגיל המבוגר. היעד העיקרי של חקר הזקנה, לפיכך, אינו הגדלה נוספת של תוחלת החיים, אלא קידומה של הזדקנות בריאה, להזדקן בקלות עם פחות מחלות. הגישות המובילות כיום להאט את התפתחותן של מחלות להן האוכלוסייה המזדקנת פגיעה במיוחד כוללות שינוי אורח החיים (הגברת פעילות גופנית והגבלת הצריכה הקלורית), בחינת יעילותן של תרופות המשנות את דפוסי חילוף החומרים בגוף, או כאלה המביאות לסילוקם המבוקר של תאים ספציפיים המצטברים עם הגיל להם יש פוטנציאל לגרימת נזק רקמתי.

במחקר חדש ממעבדתו של חתן פרס ישראל בחקר מדעי החיים לשנת תשפ"א (2021) פרופ' אלי קשת מהפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, בהובלת החוקרת ד"ר מרים גרינוולד, נחשף גורם חדש שיש לו תרומה מכרעת להאצת תהליכי הזדקנות, והוא הזדקנותם של כלי הדם. במחקר המתפרסם החודש בעיתון Science מציעים החוקרים כי ההתדרדרות התפקודית של מערכת כלי הדם, ובראש ובראשונה הירידה באספקת חמצן לרקמות הגוף, הינה אירוע מכונן 'המתניע' תהליכים תאיים רבים אחרים שכבר הוכחו כמאיצי הזדקנות. כגורם הישיר לירידה בתפקוד המערכת הוסקולרית עם הגיל, זיהו החוקרים את הירידה בפעילותו של פקטור הגידול Vascular Endothelial Growth Factor (VEGF) (גורם גדילה של תאי אנדותל שבדופן כל כלי הדם).

VEGF הוא מושא מחקרו של פרופ' קשת למעלה משני עשורים מאז התגלה כחלבון היוזם את צמיחתם של כלי-דם חדשים. עם השנים הבינו החוקרים כי VEGF הוא גם האחראי העיקרי לאחזקתה השוטפת של מערכת כלי הדם. כך למשל, כאשר אספקת הדם אינה עונה על צרכי הרקמה והתאים 'חשים' בהיעדר חמצן (היפוקסיה), מושרה ייצורו המוגבר של VEGF הפועל מקומית ליצירת כלי-דם חדשים (אנגיוגנזה). במחקר הנוכחי חשפו החוקרים את המנגנון המולקולרי המביא לניטרול פעילותו של VEGF במהלך ההזדקנות, המונע ממנו למלא תפקיד פיזיולוגי חשוב זה, אשר בהעדרו הולכת ומדלדלת הרשת הענפה של נימי הדם (כלי-הדם הזעירים דרכם מתבצע חילוף הגזים בפועל). "יודגש כי העובדה שפגיעה בכלי דם גדולים הינה הגורם המוביל לתמותה אמנם ידועה מזה זמן, ברם העובדה כי לפגיעה תלוית גיל בכלי הדם הקטנים תרומה מרכזית להתפתחות מחלות המאפיינות את הגיל המבוגר, לרבות מחלות שאינן נמנות על מחלות הלב וכלי-דם 'הקלאסיות', לא הייתה ידועה", מסבירה השבוע ד"ר גרינוולד.

תובנות אלה הביאו את פרופ' קשת וד"ר גרינוולד למחשבה כי ניתן אולי לפצות על החסר ב-VEGF המיוצר עצמונית באמצעות תגבורו מבחוץ. ואכן, תוספת מתונה של VEGF בעכברי מודל, המשייט בזרם הדם ובכך הופך זמין לכל אברי הגוף, הביאה לשחזור רמת פעילותו לאותה רמה הנצפית בעכברים צעירים, ודי היה בה כדי להאט באופן דרמטי רבים מהתהליכים המאפיינים הזדקנות. עכברים עם רמה יותר גבוהה של החלבון היו בריאים בגיל מבוגר יותר מאחיהם ואחיותיהם שלא טופלו באמצעותו. בין השאר, הואט קצב איבודה של מסת השריר (סרקופניה), הופחתה הצטברותו של שומן בטני, נמנעה הידלדלותו של שומן תת-עורי, הואט איבודה של מסת העצם (אוסטאופורוסיס), עוכבה התפתחות כבד שומני, ועמו גם הירידה בתפקודי כבד, הופחתו דלקות כרוניות השכיחות באוכלוסייה המזדקנת, ונצפה שיעור מופחת של גידולים סרטניים. כמכלול, הביאו שינויים אלה גם לעלייה בתוחלת החיים של עכברי הניסוי.

על-סמך ממצאי המחקר הנוכחי, החוקרים מציעים את 'הצערתה' היזומה של מערכת כלי הדם כפרדיגמה חדשה, להקניית הגנה גורפת בפני התפתחותן של מחלות הגיל השלישי. "המאמר הזה הוא פריצת דרך מאוד משמעותית בחקר ההזדקנות", מסביר פרופ' רותם קרני, מהמכון למחקר רפואי ישראל-קנדה. פרופ' אלי קשת מסכם ואומר כי "באשר לאפשריות היישום בבני אדם, המחקר הנוכחי הוא בגדר הוכחת התכנותה העקרונית של גישה התערבותית זו להאטת מחלות זקנה, ברם, עד ליישומה בפועל עד נדרש מחקר רב".