ייסוד בית הספר
בשנת 1941, מונעת מאמונתה החזקה בצורך בפיתוח הריפוי בעיסוק בפלשתין, אתל בלום-נאור שכנעה את הדסה, ארגון הנשים הציוני של אמריקה, לתת לה מלגה ללימודי ריפוי בעיסוק באוניברסיטת ניו-יורק (NYU), מתוך הבנה כי לאחר לימודיה תקים שירותי ריפוי בעיסוק בפלשתין. הועד המנהל של הדסה הבין כי בכדי לפתח ריפוי בעיסוק בפלשתין יהיה צורך ביותר מקליניקה אחת. זה הוביל להחלטה לפתוח תכנית אשר תעמוד בסטנדרטים של ארגון הריפוי בעיסוק האמריקאי וארגון הרפואה האמריקאי. בין השנים 1941 ל-1946 הדסה סיפקה ארבע מלגות נוספות ללימודי ריפוי בעיסוק בארצות הברית לנשים אשר תכננו להגר לפלשתין.
הקורס הראשון בריפוי בעיסוק בפלשתין נפתח ב-6 בינואר, 1947 , והתחיל עם 24 סטודנטיות, תחת חסותו של בית הספר לאחיות של הדסה וקופת חולים. המטרה הראשונית של הקורס היתה להכשיר מרפאות בעיסוק מקצועיות אשר יספקו את הצרכים הרפואיים של האוכלוסיה. בכדי להשיג מטרה זו ולהבטיח רמה גבוהה של התכנית, כל הסטודנטיות נדרשו להיות בעלות תעודת בגרות. רוב ההכשרה המעשית בשנים הראשונות נערכה בבתי חולים כלליים (בעיקר במחלקות אורטופדיה ושחפת) ובבתי חולים פסיכיאטריים.
הפיכת התכנית לאקדמית
עם הקמת מדינת ישראל, שערי הארץ נפתחו לעולים ובכך גרמו לצמיחת האוכלוסיה פי שלוש ולגידול ניכר בצרכי הבריאות. הצורך הרב במרפאים בעיסוק הוביל להבנה כי יש לבסס את תחום הריפוי בעיסוק בישראל כמקצוע אקדמי, כפי שכבר הונהג בקנדה ובארצות הברית. גברת לאה לוי, מנהלת תכנית הריפוי בעיסוק, יזמה והובילה את התהליך של הפיכת התכנית לאקדמית. התכנית הוגשה למועצה להשכלה גבוהה אשר הכירה רשמית בשנת 1978 בבית הספר לריפוי בעיסוק של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית כתכנית האקדמית הראשונה לריפוי בעיסוק בישראל באותה שנה נחתם הסכם סינוף בין הדסה, מדינת ישראל, ארגון הג'וינט האמריקאי היהודי לבין האוניברסיטה העברית בירושלים.
המטרות החדשות של בית הספר האקדמי הנן לאפשר חינוך ומחקר בתחום ריפוי בעיסוק על ידי:
א. הכשרת מרפאים בעיסוק להענות לדרישות הריפוי בעיסוק בהווה בבתי החולים ובקהילה.
ב. העלאת את הסטנדרטים של מקצוע הריפוי בעיסוק.
ג. אספקת מורים באיכות גבוהה לבתי הספר לריפוי בעיסוק הקיימים ולאלו אשר יפתחו בקרוב, בכדי לענות על הצורך ההולך וגדל במרפאים בעיסוק.
בכדי לעמוד בדרישות ההסכם, קורסים בחינוך ומחקר של ריפוי בעיסוק יכשירו סטודנטים בתחום הריפוי בעיסוק לצורך קבלת תואר ראשון בריפוי בעיסוק (BOT).
מטרות אלו הושגו בניהולה של הגברת בלה אפרתי (מנהלת בית הספר לריפוי בעיסוק 1978-1997). כיום, בוגרי בית הספר מספקים שירותי ריפוי בעיסוק במסגרות שונות ברחבי ישראל. יתרה מכך, כתוצאה מדרישה גוברת למרפאים בעיסוק והתעניינות אקדמאית במקצוע, נפתחו שתי תכניות נוספות ללימודי ריפוי בעיסוק בישראל (באוניברסיטת תל-אביב בשנת 1985 ובאוניברסיטת חיפה בשנת 1987). בשתיהן בתחילת הדרך היו מנהלים ואנשי צוות בוגרי בית הספר לריפוי בעיסוק של האוניברסיטה העברית והדסה.
בשנת 1996 הפקולטה לרפואה מינתה ועדת ניטור אקדמי לבית הספר לריפוי בעיסוק. הועדה הכירה בבית הספר כמוביל האקדמי בתחום הריפוי בעיסוק בישראל, כאשר מצוינותה מוכרת בארץ ומחוצה לה. רמת מצויינות זו באה לידי ביטוי בדגש ששם בית הספר לריפוי בעיסוק על הרחבה ושיפור תמידיים של התכניות שלו.
בשנת 2002, המועצה להשכלה גבוהה החליטה להרחיב את כל תכניות הריפוי בעיסוק בישראל לתקופה של שלוש שנים וחצי ובשנת 2003 התקבלה קבוצת הסטודנטים הראשונה אשר הוכשרה בתכנית זו. כתוצאה מכך, תכנית הלימודים לתואר בוגר עברה שינוי שיטתי ומעמיק עם תכנית לימודים חדשה שגובשה על ידי הועדה החינוכית של בית הספר לריפוי בעיסוק ואושרה על ידי דיקן הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית.
פתיחת תכנית לימודי המוסמך
מאז שאושרה על ידי האוניברסיטה העברית והמועצה להשכלה גבוהה בשנת 1990, תכנית לימודי המוסמך של בית הספר לריפוי בעיסוק נחשבת לחלק ממדעי הרפואה של הפקולטה לרפואה. תכנית המוסמך נפתחה ביוזמת פרופ' נעמי כץ שכיהנה גם כיו"ר התכנית. הצגת התכנית הביאה עימה הזדמנויות רבות להתפתחות אקדמית. באותה תקופה הוחלט כי בכל שנה יתקבלו 15 סטודנטים חדשים לתכנית. הקורסים בתכנית הועברו על ידי מספר אנשי אקדמיה בעלי מומחיות בנושאים השונים של הקורסים. בתחילה, צוות המורים כלל רק שתי מרפאות בעיסוק מהמסלול האקדמי (פרופ' נעמי כץ וד"ר תמר וייס), וזמן קצר אחר כך הצטרפה אליהן ד"ר שולה פרוש. על אף המספר המצומצם של חברי פקולטה, החלו פרוייקטים מחקריים רבים, כאשר חלקם מומנו והרבה מהם התפרסמו בעיתונות המדעית והוצגו בכנסים ארציים ובינלאומיים.
בשל הביקוש הרב של סטודנטים המעוניינים להצטרף, תכנית לימודי המוסמך התפתחה מאז וכוללת שני מסלולים: מסלול מחקרי ומסלול לא-מחקרי למרפאים בעיסוק המעוניינים להרחיב את הידע התיאורטי שלהם מתוך מטרה ליישמו באופן מעשי. המסלול הלא-מחקרי ללימודי תואר שני אושר על ידי הסנאט של האוניברסיטה העברית. אפשרות זו מהווה מוקד משיכה עבור מטפלים בתפקידי מפתח שונים המעוניינים להשלים את התואר השני שלהם מבלי לכתוב תזה מחקרית. כתוצאה מכך, מספר הסטודנטים בתכנית לימודי הבוגר גדלה באופן משמעותי. למרות זאת, יש לציין כי מאז פתיחת המסלול הלא-מחקרי, מספר המועמדים למסלול המחקרי נותר באופן עקבי גבוה יותר.
שני המועמדים הראשונים לדוקטורט בריפוי בעיסוק, כחלק ממדעי הרפואה של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית התקבלו בשנת 1996. המטרה העיקרית של תכנית הדוקטורט היא לספק מחקר אקדמי מעמיק יותר, בנוסף להכשרת אנשי מקצוע עתידיים. עד כה שבעה סטודנטים קיבלו תארי דוקטור מבית הספר לריפוי בעיסוק של הדסה והאוניברסיטה העברית ומספר רב של מועמדים נמצאים בשלבים שונים של לימודי הדוקטורט.
